שעה קלה לפני שההזעקה "יללה" הערב בראשון-לציון יצאתי אל מחוץ לעיר.

את הצבע האדום וההודעה המרגיעה ראיתי בשידור טלוויזיה בכפר. 

ואז התחילו הטלפונים, המסרונים, אותות הדאגה.

תשארי שם, בכפר, אצל הילדים, אמרו לי.

ומה יהיה על מגה? שאלתי? היא הרי לבדה בבית.

 שבתי הביתה. שמחתי שכך בחרתי.

בעיר הכל שלו, רגוע, שגרתי. הכבישים שוקקי חיים, אנשים ברחובות ואני בדרכי הביתה.

חניתי בחנייה והתקרבתי אל בניין מגורי.

באחת התפוגגה הרגיעה.

מראה דלת הכניסה הלם בי בחוזקה. 

פלשבק.

מה קורה כאן? הועד שלנו כזה זריז? כבר הספיקו למגן את דלת הכניסה?

המראה הזה החזיר אותי 40+ שנים אחורה. מלחמת ששת הימים. חלונות שנראו בדיוק כך, פנסי מכוניות

צבועים בכחול כהה, שוחה בגינה, נרות, פנסים, מפה מדינית תלויה על קיר החדר ובה נעוצים נעצים שסימנו את

מהלך המלחמה, הכיבושים והנצחונות.

אבל הצלוטייפ....זה שהופיע לנגד עיני הערב על דלת הכניסה לבית, הוא האביזר שליווה אותי מאז,

ממלחמה למלחמה

והמראה שלו כשהוא מודבק על החלון...  נוראי.

פוסט-טראומה? אולי.

והערב,

כשהתקרבתי אל הדלת הבנתי שזה בסך הכל צירוף מקרים מטופש שכזה. 

הצילוטייפ הודבק כי מישהו או משהו נתקל בדלת, ניפץ אותה, ועד שתוחלף הזכוכית, טרחו להדביקה 

כדי למנוע פציעה.

בכל יום אחר לא הייתי מקשרת בין הדלת המודבקת לבין מלחמות, פגזים, טילים

אבל היום.... איך אפשר אחרת??

לילה טוב ושקט לכולנו! בדרום, במרכז ובכלל...