לפני מספר שבועות קיבלתי הזמנה מ- א. ( השם שמור במערכת ), אחת המרצות במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין בירושלים.
א. הציעה לי להגיע אל המכללה ולהציג שם בפני הסטודנטים שלה בקורס "ספריות ציבוריות" את "מרכז המידע והייעוץ לתושב"
משרותי רשת "כותר ראשון" אותו אני מפעילה מזה עשור.
קיבלתי את ברכת הדרך מהמנהלת שלי, ועניתי לא. שאפשר לתאם מועד.
בתכנית: אני עולה על כביש 431, פוגשת את א., ומשם ממשיכה איתה לירושלים.
נראה לכם פשוט, נכון?
כאן מתחילה חווית הבוקר שלי:
כדי לפגוש את א. (אשה טמפרמנטית באופן יוצא דופן) בשעה "שלה" ובחישוב לאחור, עלי לקום ב-05:00 בבוקר,
לצאת ב-06:00 מהבית, וכל זאת על מנת להתחיל ב"הצגה" במכללה ב-08:30. כי צריך להגיע לפני הפקקים, להספיק לשתות כוס
משהו חם, לבדוק שהמצגת "עולה", להתרגל לכיתה וסביבתה ולהספיק לסמס לשתי חברות שעובדות במכללה ש"הגעתי"..
אז כן, יצאתי בזמן והרגשתי שאני נוסעת לחו"ל, כי רק כשאני נוסעת לשדה התעופה אני קמה ומתארגנת בשעות כה מוקדמות.
במעלה 431 בואכה מודיעין נגלה לעיני מחזה שמיימי מדהים.
בזריזות מצאתי מפרץ לצד הדרך, עצרתי ויצאתי לצלם (בערך התמונה היחידה ליום זה, שזה ממש לא מתאים לי).
מה שאתם רואים כאן זו שמש מוסתרת ע"י עננים קלים וערפילים ובמציאות, כשכל הרקיע היה כזה, הרגשתי לרגע כמו בסרט.
התנועה בשמיים היתה מהירה, מפעימה ובאמת באמת מיוחדת.
במחשבה מאוחרת, הייתי צריכה להעביר את המצלמה למצב וידאו.. התמונה הקפואה מתקשה להעביר את החוויה,
אבל בכל זאת נסו לדמיין תנועה:
במודיעין חברתי אל א. ומשם נסענו ביחד עד המכללה.
ב-40 דקות לערך הצלחנו להכניס "עולם ומלואו".
קצת ענייני עבודה אבל בעיקר "חיבורים" כמעט בלתי הגיוניים.
עד שהגענו אל היעד התברר שיש לנו ים של שיתופים:
רקע משפחתי, עיר מגורים משותפת לפרק זמן מסויין מחיי, מכרים משותפים, שמות של ילדים, מקצוע - כמובן,
אבל מעל לכל; ההתרגשות במכונית עלתה לשיאים כשהתברר לנו שלשתינו יש חברה מאד מאד קרובה משותפת.
מה שהחזיר את א. בהתרגשות לילדותה עת עלתה לארץ מארץ זרה, חברה לילדה אחרת הדוברת את שפתה,
גדלו ביחד אבל... כפי שזה קורה הרבה, הדרכים נפרדו אך הזכרונות נשמרו בפינה חמה בלב.
הגענו למכללה, הראתי לא. את חברתה בפייסבוק, הערנו אותה בשיחת טלפון זריזה, ארגנתי להן "טעימה" מהחוויה...
בנסיעה חזרה, השתיים שכחו מקיומי, הפליגו בזכרונות, הרשו לי לשמוע ברמקול ואני חגגתי את חווית השיתוף.
מבחינתי, ה - reunion הזה היה שווה הכל...
בין שתי הנסיעות (הלוך וחזור) קיבלתי תפקיד של "מורה" לשעור אחד.
אמרתי לא. שאני אציג את מרכז המידע כחצי שעה ואפרוש לי לקפיטריה לשיחת רעות עם חברותי.
בפועל, ה"הצגה" שלי מילאה את השיעור כולו, כמעט שעה וחצי.
אף אחת מ- 28 השקופיות של המצגת לא היתה מיותרת, התלמידות (אני חייבת לציין שבכיתה ישבו שני בחורים!)
התרכזו, התעניינו, שאלו שאלות, והזמן עף.
תשאלו מה עלה בגורל המפגש עם החברות?...
לשמחתי הרבה החברות הפגינו תושיה: הן ראו שאני מתעכבת, לא חיכו להודעה טלפונית, והגיעו "לאסוף" אותי כפי שקבענו.
הן הציצו לכיתה, סימנתי להן להכנס ולהצטרף, ובמקום "קפה" משותף ישבו והקשיבו לדברי ואף אמרו שהיה מעניין.
נשארו לנו 5 דק' לעמוד בפרוזדור, לוותר על השעה המובטחת, להתחבק, לראות תמונות של ילד מתוק של אחת מהן
ולדמיין את הפגישה הבאה...
זהו. יצאתי מהקופסא ונהניתי מכל רגע: זריחה, נופים בדרך, היכרות אישית עם א., חווית הוראה, מפגש עם חברות והשבת
חברות אחרות זו אל זו.
בשעה 11:00 כבר הייתי בחזרה בעבודה השיגרתית שלי.
לא יאומן
את המצגת ניתן לראות באתר: SlideShare
http://www.slideshare.net/ilanash/ss-32601791
את המצגת אני מקדישה לזכרו של עו"ד סיון הכהן ז"ל, מתנדב צעיר שהלך לעולמו לפני חודשים ספורים.
בשקופית הפתיחה, בתמונה השמאלית, נראה סיון בצד ימין כשהוא נותן יעוץ במרכז המידע.
* שעות ספורות לאחר העלאת המצגת לרשת האינטרנט ולאחר כתיבת פוסט זה, התברר לי שהיום 23/3 הוא יום הולדתו של סיון.... אדם יקר שכל כך חסר לנו. יהי זכרו ברוך.
רוב תודות ללימור יצחק - אבוניל, חברתי לעבודה, על הסיוע בעריכה הטכנית של המצגת.