את ה"קריירה" שלי בעיריית ראשון-לציון התחלתי במוזיאון ראשון-לציון.

זו היתה ה"פזילה" הראשונה שלי מעבודת ספרנות מסורתית למשהו חדש,

משהו אחר, משהו ליד המקצוע שלמדתי.

והסיפור מתחיל ככה: לאחר לידת בני בכורי, וכשהתפניתי לחיפוש עבודה

\בקרבת הבית, נפלה לידי הזדמנות נדירה. פתח למשהו שלא יכולתי, אז,

לחלום על טוב ממנו. הוזמנתי להשתתף בצוות ההקמה של המוזיאון, או כפי

שנקרא אז: "המוזיאון לתולדות ראשון - לציון".

המוזיאון חוגג בימים אלו 25 שנה להיווסדו ולראייה,בני הקט כבר מזמן

בגר וחי חיים עצמאיים משלו..

זיקה לנושא "היסטוריה" או "תולדות", לא היתה לי, אבל חיבה לנוסטלגיה

היתה לי בשפע, לצד קשר משפחתי מסויים לתולדות המושבה ראשון-לציון.

וכך, מעבודת ספרנות טכנית מצאתי עצמי בתוך אוספים ישנים, מסוגים שונים,

תרומות של תושבים וותיקים. הייתי אמנם הספרנית של המוזיאון, אחראית על

הספרייה הקטנה שלו, אבל זה היה רק פן ראשוני וקטן של עבודתי.

בפועל, התפקיד התרחב לאחריות על כל האוספים הישנים שלא היו בהכרח

מהכתובים: תצלומים, חפצי בית, חפצים אישיים או כל פריט אחר שנתרם

למוזיאון ע"י ותיקים ובני מיסדים. היתה לי הזכות לשבת עם זיקני ונכבדי העיר

כמו: זרובבל חביב ומאירה בלקינד! אנשים שתרמו ידע אישי, יקר מפז לתיעוד

תולדות המושבה ראשון-לציון. שאלתי, הקלטתי, שיכתבתי, ישבנו ביחד ליד

תמונות מחזור מבית הספר, שחזרנו כל שם, שורה שורה. והם הפליאו וזכרו!

בני 80-90! אנשים יקרים. ולצידם, סבתא טובה שקולניק, אשר הפליגה בסיפוריה

ואף תרמה אביזרים של בעלה המנוח, סבא בן-ציון שקולניק, שהיה הספר הראשון

במושבה, ואף, איזה צירוף מיקרים..המספרה שלו שכנה בבנין המוזיאון דהיום.

עד כאן הרקע לפרץ הנוסטלגיה שהציף אותי עת הוזמנתי לפתיחת תערוכה

חדשה במוזיאון. ומכאן, "רשות הדיבור", לתערוכה עצמה וליוצריה.

זכיתי לקבל, ואני שמחה על כי התאפשר לי להשתמש, במידע שפורסם ונכתב על ידי

מוכשרים וידענים ממני.

התערוכה נפתחה הערב ( אני מרגישה כעתונאית הרצה לפרסם ראשונה...)

ואני משתוקקת ליחצ"ן אותה... ואת אוצרת המוזיאון אשר שקדה עליה (אני עדה)

ימים ולילות, חברתי היקרה, יונה שפירא.

"ילדות עברית" -

120 שנה לבית הספר העברי הראשון "חביב"

60 למדינת ישראל

להיות ילד עברי בארץ ישראל, לשאת שם עברי חדש ולדבר עברית.

לגדול תחת שמים תכולים לרוץ עם ריח גשם ראשון אל כרמים ופרדסים.

לדעת עיתות זריעה ונטיעה, קציר ובציר, כל עץ ופרח בשמו, להכיר את

שבילי הארץ ברגלים, לתרום פרוטה לגאולתה וללמוד להגן על הנחלה.

לגדול בארץ התנ"ך, לשאת את מורשתה מלפני אלפיים שנות ולבנות על

גבה גשר אל ימים יבואו. לחיות במושבה הראשונה לעלייה הראשונה וללמוד

בבית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם.

לעסוק בעבודת המשק, במשחקי ילדות בין גבעות החול, בפעילות ציונית,

בתנועת הנוער, באימוני נשק של המחתרת.

להיות ילד חופשי מכבלי הגלות. ילד עברי.

התערוכה מציגה פכים מחיי הילדים במושבה ראשון-לציון מראשיתה, בשנת 1882,

ועד קום המדינה ועוסקת במאפייני הילדות של פעם במושבה בפרט ובארץ ישראל בכלל .

בתערוכה מוצגים עיסוקיהם, התבטאויותיהם ומשחקיהם של הילדים.

המוצגים והטקסטים ההיסטוריים המשולבים בתערוכה מאירים את עולמם התרבותי

והערכי ואת התפקיד שנועד להם בבניין הארץ ובתקומתה.

אורח החיים וכן הערכים והמסרים לאורם חונכו הילדים, משקפים את מציאות התקופה

ואת עולם המבוגרים של אותם ימים. אותם ערכים ומסרים הם אשר עיצבו אותם כילדים

עבריים בארץ ישראל וכבוגרים הבונים את עתידם במולדת החדשה ישנה.

התערוכה מבטאת את רוח התקופה וכן אולי געגוע לימים ההם, ימי הלאומיות, התום,

הצניעות והביטחון בעתיד ובדרך בארץ ישראל.

מימין: ורד עוזר, סמדר גופן - מעצבות התערוכה. משמאל: יונה שפירא - אוצרת המוזיאון

כל הצילומים מערב הפתיחה: אילנה שקולניק.

מה בתערוכה:

"שנה טובה" מראשית שנות השלושים שכתבה הילדה שושנה דמארי לחברתה

בת ציון טביב , (זו שהכניסה אותה ל"שואו ביזנס" בגיל 13);

עיתון הילדים העברי הראשון בעולם, "עולם קטן" (1893);

מחברת ציונים שבועית מ- 1899 (המורים של פעם היו חרוצים...);

מחברת כל גופי הלימודים 1889(כל המקצועות במחברת אחת מפאת חיסכון);

שי קרן קימת לישראל לילדי יער הרצל על גבי פיסת ענף ברוש (שנות הארבעים).

עוד בתערוכה תצלומים היסטוריים מחיי הילדים, מסמכים, ספרי לימוד וספרי קריאה

נדירים מראשית ימי המושבה .ספרי זיכרונות, מתנות עם הקדשות ציוניות, צעצועים,

משחקי קופסה, פריטי לבוש, חפצים הקשורים לפעילות של קרן קימת לישראל ושל

תנועות הנוער במושבה ועוד.

חצר המוזיאון - תצלומי ענק בעיצוב מרהיב, צלליות ברזל בהשראת איורים מספרי ילדים

של פעם ותערוכת איורי משחקי ילדים מימים עברו.

שחזור הכתה בבית הספר העברי הראשון - חובשים תרבוש ולומדים "עברית בעברית".

"מכמני ילדות": אוסף יוצא דופן של פריטים אותנטיים מחיי הילדים של פעם .

שיר שחיברה יונה שפירא, אוצרת המוזיאון,

לכבוד פתיחת התערוכה החדשה וברוח תכניה:

מכנסים קצרים, כובע טמבל, סנדלים,

כך נראינו פעם כשהיינו ילדים,

"שלום אדוני המלך"!" איפה היית?"

שלום אדוני המלך! "ומה עשית?"

עשיתי אנ דנדינו, שיחקתי מחבואים,

חמור ארוך תופסת וגם בגוגואים,

הנדס אפ! אמרתי לכל הגנבים,

ג'ולות, סטנגה הקפות, ריצה בסיבובים.

בחולות של ראשון התגלגלתי גילגולים,

אסומניה אבודניה, חבל בילבולים,

דודס, דג מלוח, טיפסתי על עצים,

קלאס ומחנים, חמש אבנים.

שלוש מקלות קפצתי אל המרחקים,

אוטו לי בניתי מארגז עם גלגלים,

עמודו, ג'ולות ופורפרה משלוש יוצאים.

עפיפון אדום מנייר ומקנים,

סבתא סורגת, אצבעות וחוטים,

אני עומדת במעגל, נצא בריקודים,

זהו כבר עייפתי, הביתה לי קוראים,

מחר נשתעשע שוב אחרי השיעורים.