בהמשך לפוסט המצויין של לימור שיפוני "רשתות חברתיות, עמדה אחרת", כאן.

הבוקר התכתבתי עם חברה. ההתכתבות הובילה למיעוט הכתיבה שלי בבלוג בשנה זו.

היו לי כל מיני תירוצים, אבל תוך כדי חשיבה וכתיבה הגעתי למחשבה אחרת: רשתות חברתיות.

הם, כנראה, הגורם העיקרי למיעוט הכתיבה שלי.

קצת הסטוריה:

בראשית פתחתי בלוג. זה הנוכחי בישרא-בלוג. המשמעות: בחירת נושאים לכתיבה, קבלת תגובות

ומענה להן. אחר כך הגיע שלב הסקרנות, לקרא ולדעת מה אחרים כותבים. תחילה קולגות למקצוע

שאני מכירה (מקורסים וכנסים מקצועיים) ואחר כך אנשים זרים לחלוטין. כלומר, פעם הם היו זרים, היום

הם כבר מכרים ותיקים. הכיצד? כי קראתי את פרסומיהם, נהייתי מנויה שלהם, קיבלתי הודעות על כל פוסט

שהם פרסמו, ראיתי את תמונותיהם והסטטוסים המשפחתיים, נפגשנו בכנסים וכן הלאה.

אני לא אשכח שבאחד הכנסים, לפני שנים, ניגש אלי איש חביב, הציץ בתג התלוי על צוארי,

ואמר: אההה, את אילנה מ"משולחנה של אילנה"? והתחלנו לשוחח. אני זוכרת שנורא התרגשתי.

מישהו זר הכיר אותי (עד אז לא ידעתי מי הוא), קרא "אותי" בקביעות וזכר את שם הבלוג שלי.

קצת הובכתי בהתחלה, הדינמיקה החברתית - אינטרנטית הזו היתה חדשה לי. לאחר שהתעשתי קלטתי:

למה אני כל כך מופתעת? הרי יכולתי לצפות שהבלוג שלי שהוא גם אישי וגם מקצועי יגיע אל עיניים זרות,

עיניים של בלוגרים אחרים.

המפגש ההוא היה עם שרון גרינברג, בלוגר מוכר לרבים מדיירי הבלוגוספירה, פייסבוק ושות', מרצה ואיש

רב פעלים בתחום האינטרנט. המפגש האקראי הוליד רצף של "מפגשים" אינטרנטיים ברשתות  החברתיות

השונות, מפגשים פנים - מול - פנים בכנסים ובמרכז ההדרכה לספריות, העברת ד"שים דרך תלמידות שלו

שעובדות איתי וכן הלאה.

עולם קטן? ממש לא. זהו עולם אחר. עולם שבו קשרים אינטרנטיים "זולגים" החוצה אל העולם האמיתי, וטוב שכך.

אחרי האפיזודה עם שרון גרינברג המתינו לי הפתעות נוספות. כמו למשל, מפגש עם מומחה לבניית

אתרי אינטרנט. לפני כשנתיים התקיימה ישיבה אצלינו בספרייה. לא נכחתי בישיבה, אבל לפתע נקראתי

להכנס אליה כי...אחד הנוכחים סיפר שהוא מכיר את  הבלוג שלי והוזמנתי להכירו פנים - אל - פנים.

מאותו יום אנחנו מקושרים ברשתות השונות ואני עוקבת בעניין אחר הדברים שהוא כותב.

ובחזרה לנושא הפוסט: אחרי שפתחתי את הבלוג הראשון, כאן בישרא-בלוג, הצטרפתי לרשתות חברתיות

נוספות: קפה דה-מרקר, פייסבוק וגם טוויטר. כצפוי, החברים הם לרוב אותם חברים. אבל, בכל סביבה שכזו,

אני מועשרת דרכם באנשים חדשים. רבים מהם הופכים לחברים אינטרנטיים גם שלי.

על מנת לא לפספס דברים שהם כותבים אני מרססת אותם לגוגל-רידר שלי. כאן מתחילה הבעייה האמיתית.

מצד אחד יש בי הרבה סקרנות לקרא פוסטים ומאמרים הנוגעים למקצוע שלי ולתחומי עניין אחרים,

הרבה העשרה והרחבת אופקים, אבל מצד שני....אני חשה הרבה פספוס. אינני מצליחה לעמוד בקצב

ולקרא את כולם. מה גם שיש הרבה "רעש" באויר וצריך להתאמץ לברור את העיקר.

שלא תבינו אותי לא נכון, אינני טוענת שחברי כותבים שטויות, חלילה. חוץ מזה יש לי קושי עם טוקבקיסטים.

לא אצלי, כמובן,  אצל אחרים.

יש הכותבים דברי טעם, ואותם אינני רוצה לפספס, אבל יש הנכנסים לפינות מיותרות או להתפלספות מיותרת.

לעיתים, כדי לא לפספס את הראשונים, צריך לעבור גם על האחרים. וזה גוזל  ה מ ו ן  זמן!

אני חוששת שהבעייה תחמיר. שככול שארחיב את מעגל חברי ברשתות החברתיות, יכולת הקיבול שלי תחסם

ואז..מרוב עצים לא אראה את היער...