מזמן רציתי לכתוב על מ., היום הגיע הזמן.
מ. היא אישה צעירה, אם ל-3 ילדים.
אשה מלאת שמחת חיים, חסרת השכלה (לא יודעת אם סיימה תיכון), אך ברוכת חכמת חיים.
יש לי פגישה יזומה עם מ. אחת ל-3 שבועות, כמו שעון, לא זזות ימינה או שמאלה.
כבר 3 שנים. סדר מופתי שהופר אולי פעם אחת כשהפגישה שלנו "נפלה" על אחד ממועדי ישראל.
מ. היא בונת הציפורניים שלי. אשת מקצוע מעולה הזוכה למחמאות קבועות מידידותי הטוענות
שה"יצירה" שלה נראית טבעית לחלוטין.
במשך 3 שנים אני שומעת סיפורים על עדה שלא הכרתי, על אילוץ להנשא בגיל מאד צעיר לגבר מבוגר
ממנה במספר שנים, גבר מאותה עדה, על נישואין שהתחילו ללא אהבה, ובאופן מפתיע על אהבה שהתפתחה,
על מאכלים ומנהגים שלא הכרתי. סיפורים מרתקים.
מ. עדינה אך לא דיסקרטית. בחורה פתוחה וחסרת מעצורים.
בזמן העבודה, תוך כדי שיוף, מילוי, הדבקה, צביעה וכד' היא מנהלת אין ספור שיחות טלפון עם בני ביתה.
שיחות מהן אני למדה על חכמת החיים והאינטואציות שלה, על אורח חיי משפחתה, על החינוך שהיא מעניקה
לילדיה, על היחסים הטובים עם בעלה, על הכבוד הרב שהיא רוחשת להוריה, על התמיכה באחיותיה ועוד ועוד.
מ. היא עמוד השידרה של משפחה מורחבת. בת בכורה, אחות גדולה, רעיה מכבדת ואמא אסרטיבית.
מנערה "מובלת" ע"י הוריה היא התפתחה לאשה ואם, עם דעות מוצקות משלה ותובנות מדהימות.
טון הדיבור שלה בשיחותיה עם ילדיה מתחיל ברכות ובדאגה: "איפה אתה? מה אתה עושה? אכלת?"
ממשיך בטון סמכותי: "הכנת שעורים? (תמיד!) חיממת אוכל לאחותך?"
וחוזר ברכות ובדאגה ל"לאן אתה הולך?" "מתי אתה חוזר?" וכיוצ"ב.
וכשאחד הילדים נתון למצב רוח רע, או חש ברע, היא מתקשרת אל בעלה ובודקת אם היה בקשר
עם אותו ילד: "דיברת עם....?" משפחה מנוהלת למופת מרחוק, השגחה תמידית, שליטה מלאה.
אני מאד נהנית מהפגישות החד-חודשיות שלנו. עולם אחר, שפה אחרת, סגנון אחר.
ובין שני עולמות כל כך קוטביים, שלה ושלי, התפתחה לה ידידות שונה ומיוחדת.
ומה לסיפור הזה ולמלחמה בדרום?
מ. גרה אי-שם בדרום. בישוב שנכנס לפני יומיים לטווח הטילים. משם היא מגיעה בכל יום לראשל"צ.
יומיים לא הפסקתי לחשוב עליה. לא העזתי להתקשר, פחדתי שאשמע בצד השני של הקו קול הסטרי,
לחוץ, דואג. חששתי שלא אדע איך לעודד. מה לאמר.
היום החלטתי לעבור דרך מקום עבודתה ולהתעניין.
נכנסתי והופתעתי. מ. ישבה במקומה הרגיל, טיפלה בלקוחה, שלווה ורגועה. כשראתה אותי התעניינה
לסיבת בואי, שהרי שמי לא מופיע ביומן המסודר שלה.
כשהבינה שבאתי להתעניין בשלומה התרגשה ושמחה אבל הודיעה לי חגיגית שאין סיבה לדאגה. הכל בסדר
ובשליטה. וכדבריה: "החיים ממשיכים כרגיל והם לא ישברו אותנו".
שאלתי לשלום ילדיה. לגבי הגדולים, אמרה שהם בסדר, בסביבת הבית, לא דואגת. את הקטנה הביאה איתה
לעבודה, כי אין לימודים.
מ. שידרה "עסקים כרגיל" ואני התביישתי לספר שבאתי להציע לה חדר בביתי, מקלט לעת צרה.
חיבקתי, מלמלתי "אם תזדקקי למשהו, תתקשרי" ו...ברחתי. נבוכה ומלאת הערצה.
ברגעים אלו אני יושבת בביתי, שומעת דיווחים מהשטח, מבינה שלמ. אין שקט שם בעיר מגוריה,
ומתפללת שהיא ובני ביתה יעברו את הימים הקשים הללו ללא פגע.
ולכולנו: ששנת 2009 תהיה טובה מקודמתה.