מזה מספר שנים בלתי מבוטל אני נוהגת לשאת איתי את מצלמתי כמעט לכל ארוע: טיול, כנס, אירוע משפחתי, אירוע בעבודה ובכלל.

אני אוהבת לצלם. אינני מתמקדת בסוג צילום מסויים. הכל "הולך"... מה שמוצא חן בעיני עובד דרך העדשה והאצבע מתקתקת...

כל עוד אני מתמקדת בנופים, בעלי חיים ודוממים, הכל מתנהל כשורה.

הרעש מתחיל כשאני נמצאת בסביבת אנשים שמכירים אותי. ברגע שהמצלמה מתקרבת לעין מתחילות תגובות כמו:

"שלא תעזי לצלם אותי"

"הראי לי איך יצא"

"שלא יעלה לפייסבוק" (לפני דור הפייסבוק: "שלא תכניסי לבלוג שלך.." )

"תמחקי את התמונות בהם אני מופיע"

ים של פראנויה, תסביכים, צנעת הפרט ומה לא

הכינוי "צלמת פפראצי" דבק בי ולא ממש הפריע.

מעולם לא העלתי לרשת צילומים של מתנגדים כרוניים ולבטח לא צילומים בלתי מחמיאים!

לאחרונה הופתעתי ממתקפת "חיזורים" אחר הארכיון הפרטי שלי:

דוגמאות:

בעבודה:

מספר ספרניות יצאו לגמלאות. הוחלט להכין לכל אחת מהן אלבום אישי הכולל מכתבי פרידה ותמונות למזכרת.

איפה מוצאים תמונות?

כמובן... אצל צלמת הפפראצי של  הסיפרייה...

כמה שהם "גרידים" החבר'ה. לא הסתפקו בקבצים שקיבלו וביקשו עוד ועוד.

אההה.. פתאום מתאים לכם שבמשך שנים צילמתי? ושכל כך מסודר תייקתי

הערב שמעתי מופע באחת הספריות. לא לקחתי את המצלמה.

ביציאה נשאלתי: "צילמת?"

חחח  התרגלתם לטוב?..

במשפחה:

לפני שבוע הלכה לעולמה מגה, כלבתי האהובה.

מאז לכתה אנחנו אוספים את כל צילומי הארכיון שלה, רובם לבדה וחלקם עם בני המשפחה שחיו איתה 18 שנים, על מנת לאגד אותם

לאלבום למזכרת. ברוב התמונות היא סוליסטית. לא רצו תמונות פפראצי...

והיום, אל מי באו לבקש תמונות??? כמובן, אל צלמת הבית, צלמת הפפראצי המשפחתית..

מגה היתה דוגמנית פורטרטים מעולה! מעולם לא סירבה לי ולא ביקשה לראות או לאשר לפני פרסום.

 כאן -  בימי חורף קרים:

כאן - מקושטת בפרח לבן בערב חג

כאן בצעירותה, כבת 6. מזכרת מהשלג באיזור מודיעין בין השנים 2000-2001

צילום: אילן שקולניק. מצלמה טרום-דיגיטלית

וכאן, לפני שנים אחדות צילם את שתינו שכן בסביבה ירוקה.

אני דוקא מאד שמחה במזכרת שנשמרה לי ממגה בימים יפים...