ישנם ימים בהם נמאס. פשוט נמאס.

נמאס מתסכול, נמאס מאוירה, נמאס מסיבות ונמאס מנסיבות.

בינינו,  למי לא?

אבל ישנם ימים, או יותר נכון אנשים, שבזכותם הכל מתגמד והם נותנים כח להתעלם ולהמשיך הלאה.

אני כמובן מתכוונת למתנדבים המקסימים שעובדים איתי.

מילוי מקום

שמונה בבוקר, הטלפון מצלצל. על הקו ח. מתנדב שאמור להגיע בתשע למשמרת הראשונה.

ח - אני חולה. לא אוכל להגיע. איפה את? 

(ח. יודע שהבוקר הוא אמור לפתוח את מרכז המידע כי פשוט כל האחרים כבר בחופשה)

אני: בבית. מתחילה ב-10:00 אבל אל תדאג, אגיע לפתוח.

ח. קחי את הזמן שלך. אגיע, אפתח ואחכה ואמתין לבואך.

אני: בשום פנים לא. תשאר בבית ותבריא בנחת.

אני מרימה טלפון אל ב. שאמורה להגיע ב-11:00. אולי במקרה היא יכולה להגיע מוקדם יותר

למרות שמדובר בהתראה קצרה כל כך. ניסיתי...   ב. מעולם לא אכזבה.

ב.: אל תדאגי, תוך שעה אני שם. אפתח בזמן.

הגענו ביחד. והיה עמוס. ווהטלפונים לא הפסיקו לצלצל. ואנשים נכנסו. והיה זה בוקר של "ניצולי שואה"

שהוזמנו אל מתנדבת ייעודית היודעת היטב לעזור להם, והעבודה התנהלה לפי הסדר הנכון.

וליבי רחב.

להתנדבות אין גיל

סיפור שהתחיל לפני שנה וחצי:

מ. אשה צעירה, 30+, הגיעה אלינו במהלך הריונה הראשון, תושבת חדשה בעיר.

נכנסה לספרייה לביקור,  המשיכה פנימה אל מרכז המידע, 

הציצה אל חדרי ושאלה  "מה זה המקום הזה?" קיבלה הסבר על הסיפריה ועל שירותי מרכז המידע.

הסבירה שבשלב זה של הריונה אין סיכוי שתמצא עבודה, ושאלה אם היא יכולה לעזור לנו.

נקלטה מהר ובשמחה ונהייתה חברה לצוות, מתנדבת מן השורה.

לאחר הלידה ביקרה, שמרה קשר, עקבתי אחר העוללית הקטנה בפייסבוק ומעבר לזה...לא ציפיתי.

בשבוע שעבר טלפון: "היי" לבבי. "מה נשמע? יש מקום בשבילי? אפשר לחזור?"

הקטנה כבר בגן, יש לה זמן להתנדב, מתגעגעת ופנויה.

מיד נמצאה משמרת הולמת ומחר מ. חוזרת.

ושוב...ליבי רחב

שבוע לפני פסח 

אוי. איזה שבוע קשה....

יש מי שכבר נופש בחו"ל

יש מי שהסדר אצלו עם עשרות משתתפים, וכבר לא פנוי להגיע השבוע להתנדבות

יש מי שהנכדים (אלה הראשונים לצאת לחופשה) כבר זקוקים לסבא - סבתא

בקיצור.... חוסר ענק בכח אדם.

ואז אני פוצחת בתרגילי אקרובטיקה.

כמו חיילים על לוח השחמט, אני מתחילה להזיז מתנדבים בין משמרות.

וזה לא כזה פשוט. 

אבל הם: גם הם מגיבים אלי בהבנה ובהתחשבות, הופכים ומשנים תכניות

ולעולם, לעולם, לא מאכזבים!!!

וליבי....רחב