בהשראת חודש הקריאה הקרב ובא - 25.5.2014 - 21.6.2014 נזכרתי באפיזודה עליה רציתי לכתוב ונדחקה הצידה עד היום:

לפני זמן מה אירחנו משפחה מארצות הברית. זוג הורים + שני ילדים. בת ובן בגילאים 8, 10.

טיילנו איתם מחוץ לבית וארחנו אותם לארוחה בבית.

בזמן הטיול התרשמתי מילדים חמודים, מנומסים, מתעניינים אבל לא משהו חריג. השתובבו, ביקשו, נדנדו... כמו כל ילד נורמאלי בן גילם..

בזמן הארוחה הם היו שקטים יותר. אולי כי שיחת המבוגרים לא כל כך עניינה אותם (למרות שדיברנו בשפתם).

הם ישבו זה ליד זו (אני יודעת שבחברה הישראלית, כשרוצים שקט ליד השולחן, מפרידים בין ילדים, במיוחד אחים, חלילה שלא יתחילו להציק זה לזה..)

כהרגלם של מבוגרים, אכלנו לאיטנו וניהלנו שיחה ערה. בעיקר שיחת היכרות עם דודנים רחוקים והעלאת זכרונות משפחתיים.

בשלב מסויים לילדים דיי נמאס, ובצדק.

הם פנו אל אמם ולחשו משהו על אזנה, קיבלו הסכמתה וללא אומר פנו מן השולחן. חשבתי שביקשו רשות לעזוב את השולחן.

כעבור דקה, שתיים שבו, כל אחד אחז בחפץ משלו, והתישבו חזרה במקומותיהם ליד השולחן.

השניים פתחו טאבלטים קטנים דקים שהביאו איתם לביקור.

חייכתי לעצמי, נו נו, אין חדש תחת השמש, הילדים לא מצליחים להתנתק מהאלקטרוניקה, המשחקים והחברים.

אמם, כאילו קראה את מחשבותי, השיבה: רק את זה מותר. קריאת ספרים..

בזמן הארוחה אין משחקי מחשב, לא התכתבויות, לא מוסיקה, לא הפרעה לסועדים.

לכל היותר הם מורשים רק בקריאת ספרים!

נדהמתי מהחינוך,  מהפתרון היצירתי ועל הדרך... מהקניית הרגלי קריאה.

בילדותי ובילדות ילדי, מעולם לא עלה ספר או עתון אל שולחן האוכל בזמן הסעודה, מסיבות שונות, אבל במקרה זה נראה

לי הציוד האלקטרוני הקטן פתרון יוצא מן הכלל.

הילדים שקעו בקריאה שקטה ואנחנו המשכנו בשיחה ללא הפרעה.

כל הכבוד להורים, לילדים ולממציאים.