החיים כואבים..והמוות?

הגעתי למסקנה שאני סוגרת את הבלוג.

הרי אם אני לא באמת משתפת פה ברגשות שלי, לא באמת כותבת את מה שאני חושבת, ובקיצור- לא אמיתית..אז אין טעם לקיום של הבלוג הזה.

רע לי. כנראה לא באמת הבנתי..אני מצטערת לאכזב אתכם אבל, זה ממשיך.

המלחמה הזאת קשה לי.

אני מנסה להתמודד,מנסה להשאיר את הראש מעל המים. אבל, אט אט אני טובעת וגם לכן כבר אין כוח להחזיק אותי.

אבות ובנים\ אביתר בנאי

תכף אני ארצה שתלכו מפה,

שאוכל כבר, ליפול בשקט.

שלא תיראו את הפצעים נפערים,

שנישאר לבד ונישבר לאט.

תוותרו כבר ותלכו מפה,

שאוכל כבר לצעוק בשקט.

בלי המבט הקרוע שלכם,

שנישאר לבד ונישבר לאט.

אבות ובנים, סבתות ונכדים,

הלב של אמא מתפוצץ,

מי אשם לה, מי אשם לי?

מי יפרד ממי?

אבא בוכה על בן בוכה על אבא.

תכף אני ארצה שתלכו מפה,

לא אפחד ליפול,

לא אפחד לגדול,

לטבוע או לשוט,

לחיות או למות.

אבות ובנים, סבתות ונכדים,

הלב של אמא מתפוצץ,

מי אשם לה, מי אשם לי?

מי יקבור את מי?

אבא בוכה על בן בוכה על אבא.

הייתי וכבר לא אמשיך להיות פה.

-תותי פרוטי-