תמיד הייתי קנאית,תמיד הייתי חלשה.
תמיד רציתי להשתחרר כמו כל אחד.
תמיד היו דברים שהפריעו.
מפריע שהענינים אצלי הולכים ככה ושעד שאנלא אתחתן הם ישארו כך.
מקנאה שיש אנשים שיש להם ככה וככה ולי לא.
כואב לי שיש אנשים שאצלם זה ככה ואצלי לא.
כל בן אדם שפוי מקנא.ואני שונאת לקנא כי אני רוצה שאצלי זה גם יהיה ככה.
אנלא משווה תעצמי לאחרים..כמובן,שכל אחד מה.
אני רוצה שיהיה לי מישהו שיהיה לי בשביל מי לחיות.צכה תצומי,תחום ותאהבה הזו..
רוצה מישהו לתמיד.
רוצה כמו אצל ההורים שלי.הדברים לא משתנים והאמת שזה מפחיד אותי.
אני בקטע של דת יהדות וכו'.
אני הבנתי שזה מה שצריך בכל מקרה אני מבינה את עצמי.ככה זה הכי טוב ותחלס צריך ככה לפעול כי רק לבורא העולם צריך לתת חשבון.לכל דבר יש הגיון וטעם ולא סתם ככה.וגם זו האמת ובלי שום קשר לזה שזה טוב ובריא.
יש דברים שהם קשים שאנלא רואה תעצמי עושה אותם.
אני עצלנית..ואין לי כח..אני ירדתי ואם זה ימשך ככה אנלא אשמור שום דבר.
לכן,אני צכה חיזוקים אבל אין לי כח לא נפשי ולא פיזי.
מחפפת..אבל נידמה לי שזה עדיף ממה שהייתי.
בקיצור,לא לנסות להבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
