הילדה חייתה את חייה ועברה את הימים מבלי להשאיר חותם על העולם. היא לא הייתה ילדת פלא מסוג כלשהו, וגם לא עשתה משהו כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

היא גדלה בישוב רגיל, עם משפחה רגילה, והייתה - כמו רובנו - ילדה רגילה.

אם לקפוץ להמשך הסיפור, היא נשארה ילדה רגילה עד היום הזה ממש. אבל הגיע שלב אחד בחייה שהיה בעצמו לא רגיל בכלל.

קיץ אחד מצאה עצמה הילדה בדירה קטנה בקומה השביעית של בניין ישן, אי שם בשכונה אחת רחוקה מהבית. היא לא גרה בה לבד, גרו שם גם שישה ילדים אחרים.

לא רחוק מהדירה, למעשה קרוב אליה מאוד, היה בית. בית קטן, ומאוד מיוחד. בבית המיוחד גרו הרבה ילדים מיוחדים, שכמוהם אין בעולם כולו. ועתה גרה שם גם הילדה.

בכל בית, לא משנה כמה מיוחד הוא, זה הרי בלתי אפשרי שכולם יהיו ילדים. לכן בבת אחת הפכה הילדה, יחד עם ששת הילדים האחרים, למדריכה.

עם הזמן הבינה הילדה-מדריכה שהיא במידה מסוימת גם אחות גדולה, וגם הורה, והילדים המיוחדים שגרים בבית המיוחד הם גם קצת שלה.

הילדה-מדריכה העבירה בבית המיוחד שנה שלמה, יחד עם ששת הילדים-מדריכים האחרים, המנהלת, וכל הילדים המיוחדים. בשנה הזו היה כיף, והיה מרגש, והיה קשה, והיה מעניין, והיה מצחיק, והיה מתסכל, והיה מעייף, והיה מדהים, ובעיקר היה מאוד, מאוד מיוחד.

השנה חלפה מהר. הדפים עפו מלוח השנה בלי שהילדה-מדריכה הספיקה אפילו לשים לב. הזמן עבר, והשנה התקרבה לסיומה. הילדה-מדריכה לא הייתה מוכנה לסיים עדיין. השנה הייתה קצרה מדי, ובעצם התחילה באמת רק לא מזמן. אבל בסוף השנה חייבים לעזוב, אין דרך אחרת.

בקיץ הבא הגיע היום. כביכול עוד יום רגיל, שלמעשה היה כל דבר חוץ מאשר 'רגיל'. הזמן עד הפרידה היה קצר. הכאב חנק, והשעות זלגו מהמחוגים מהר מדי.

כשהרגע הגיע פתאום הכל קפא. לא היה יותר כלום בעולם חוץ מהבית המיוחד והילדים המיוחדים שגרו בו.

לא היה דבר לעשות מלבד לחבק אותם ולא לעזוב.

ביום קיץ חם אי שם בשכונה אחת, מצאה עצמה הילדה אורזת את השנה בכמה תיקים ושקיות, עוזבת את הבית המיוחד, וחוזרת לבית הרגיל בישוב הרגיל.