הילדה חייתה את חייה ועברה את הימים מבלי להשאיר חותם על העולם. היא לא הייתה ילדת פלא מסוג כלשהו, וגם לא עשתה משהו כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

היא גדלה בישוב רגיל, עם משפחה רגילה, והייתה - כמו רובנו - ילדה רגילה.

אם לקפוץ להמשך הסיפור, היא נשארה ילדה רגילה עד היום הזה ממש. אבל הגיע שלב אחד בחייה שהיה בעצמו לא רגיל בכלל.

קיץ אחד מצאה עצמה הילדה בדירה קטנה בקומה השביעית של בניין ישן, אי שם בשכונה אחת רחוקה מהבית. היא לא גרה בה לבד, גרו שם גם שישה ילדים אחרים.

לא רחוק מהדירה, למעשה קרוב אליה מאוד, היה בית. בית קטן, ומאוד מיוחד. בבית המיוחד גרו הרבה ילדים מיוחדים, שכמוהם אין בעולם כולו. ועתה גרה שם גם הילדה.

בכל בית, לא משנה כמה מיוחד הוא, זה הרי בלתי אפשרי שכולם יהיו ילדים. לכן בבת אחת הפכה הילדה, יחד עם ששת הילדים האחרים, למדריכה.

עם הזמן הבינה הילדה-מדריכה שהיא במידה מסוימת גם אחות גדולה, וגם הורה, והילדים המיוחדים שגרים בבית המיוחד הם גם קצת שלה.

הילדה-מדריכה העבירה בבית המיוחד שנה שלמה, יחד עם ששת הילדים-מדריכים האחרים, המנהלת, וכל הילדים המיוחדים. בשנה הזו היה כיף, והיה מרגש, והיה קשה, והיה מעניין, והיה מצחיק, והיה מתסכל, והיה מעייף, והיה מדהים, ובעיקר היה מאוד, מאוד מיוחד.

השנה חלפה מהר. הדפים עפו מלוח השנה בלי שהילדה-מדריכה הספיקה אפילו לשים לב. הזמן עבר, והשנה התקרבה לסיומה. הילדה-מדריכה לא הייתה מוכנה לסיים עדיין. השנה הייתה קצרה מדי, ובעצם התחילה באמת רק לא מזמן. אבל בסוף השנה חייבים לעזוב, אין דרך אחרת.

בקיץ הבא הגיע היום. כביכול עוד יום רגיל, שלמעשה היה כל דבר חוץ מאשר 'רגיל'. הזמן עד הפרידה היה קצר. הכאב חנק, והשעות זלגו מהמחוגים מהר מדי.

כשהרגע הגיע פתאום הכל קפא. לא היה יותר כלום בעולם חוץ מהבית המיוחד והילדים המיוחדים שגרו בו.

לא היה דבר לעשות מלבד לחבק אותם ולא לעזוב.

ביום קיץ חם אי שם בשכונה אחת, מצאה עצמה הילדה אורזת את השנה בכמה תיקים ושקיות, עוזבת את הבית המיוחד, וחוזרת לבית הרגיל בישוב הרגיל.

Long time no see.  יותר משמונה חודשים עברו מאז העדכון האחרון שלי כאן. אופס?

כ-9 חודשים עברו מאז תחילת הש"ש. במבט לאחור, ספטמבר או חנוכה או אפילו פורים נראים כל כך רחוקים, ובו בזמן מרגיש שלא חלף אפילו חודש.

עוד חודש ושלושה ימים מתחילה הקייטנה, שכבר ממש מסמנת את הסוף. בקושי חודש ושבוע וזהו, אומרים שלום ונועלים את הדלת כדי שהבאים שיעברו בה יהיו הצוות החדש.

שנה זה זמן כל כך קצר, במיוחד השנה הזאת. החודשים האחרונים הרגישו כמו מבוא, קורס הכנה, ורק עכשיו פחות או יותר אני מרגישה מוכנה להתחיל את השנה האמיתית, למצות אותה כמה שרק אוכל ולהנות ממנה כמה שיותר. ובכל זאת, עוד מצמוץ או שניים וזה נגמר.

קשה להעלות על הדעת אפשרות של יום-יום בו לא אהיה בבית הנוער 10-12 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. לא לראות את הילדים כל יום, להיות חלק מהחיים שלהם והם משלי.

יש דברים שקשה לתפוס.



מוקדם, לדעתי, מכדי לנסות לתאר את החוויה ואפילו את היומיום. תיאור כללי של מה שהיה עד עכשיו - זה כן. P:

כאמור, התחלנו בסמינר של שלושה ימים עם כל המדריכים של השנה. היה ממש מעניין רוב הזמן וקיבלנו דברים חשובים ושימושיים לעבודה.

אח"כ חמישה ימי היערכות בביתנוער, רק הצוות. גם שם קיבלנו כלים ודברים חשובים והתקרבנו לעבודה עצמה. התחלנו באמת לעבוד לקראת תחילת השנה בימים האחרונים - הכנו את הביתנוער מבחינה פיזית, הכנו פעילויות וכו'.

היו בינתיים רק חמישה ימים עם הילדים, אבל הם הרגישו כמו שבועיים פחות או יותר... די קשה בינתיים מבחינה משמעתית - תחילת שנה, מדריכים חדשים, הם הרגע חזרו מחופש וכל התירוצים האלה.

העבודה קשה ולוחצת. יש הרבה משימות ומעט זמן לעשות אותן. אני מקווה שתוך זמן קצר נצליח להיכנס לקצב הזה ויהיה קצת יותר קל, בינתיים עוד לא ממש הולך לי מבחינת זמנים וארגון וכו'.

דברים מעניינים שהיו עד עכשיו, הממ... טיול בנמל יפו בשעת שקיעה (), פיקניק בים בלילה, יציאה תל אביבית בסופה"ש. אחרי שבוע וחצי הצטרף אלינו חבר צוות נוסף, כך שעכשיו אנחנו שבעה ולא שש (הוא בן יחיד, מסכן). זו קצת מעמסה על המקלחת היחידה שיש לנו בקומונה, אבל אנחנו מסתדרים.

החדרים קצת מצחיקים, אבל הם בסדר. אני ישנה בחדר הכי מרווח עם עוד שתי בנות, ויש עוד שני חדרים שבכל אחד ישנים שני אנשים. כבר הספקתי לתלות בחדר שני קישוטים שחברות הכינו לי, ולהביא מהבית שידת מגרות קטנה ששיפרה את רמת החיים שלי.

באופן כללי הקומונה מגניבה. יש ספות נוחות בסלון, מזגן, המטבח מלא אוכל... מה עוד צריך בחיים?  אנחנו גם נמצאים בקומה השביעית של בניין, כך שאין חרקים מעופפים. D:

מחר בבוקר שבוע חדש.

שתהיה שנה טובה.