עד לפני שתי דקות הייתי ממש שמחה,
הודיעו לי על הצו הראשון שלי...
כן אומנם לא ביג דיל אבל בכל זאת מרגש בשבילי,
כן אני עוד שייכת לארץ כנראה...
וגם אם אני ממש לא מתכוונת ללכת לצבא,
זה עדיין מרגיש טוב.
אבל פתאום בא הכאב,
הבלבול...
תחושה של ריקנות מבפנים
למה?
למה?
למה?
את אוהבת להרוס אותי.
מכל השמחה שהייתה בי,
היום היה לי יום כיף...
כל היום צחקתי...
ממזמן לא צחקתי משטויות,ועוד סתם!
ובוםםם הכל נהרס.
לא נמאס לך?
חבל.
למה לחזור לארץ?
אני לא רוצה!
אני לא רוצה שתכריחי אותי...
את לא יכולה!
בסדר אז אני לא בדיוק תלמידה טובה,
כן הציונים לא משו!
אבל אזמה?
אז השיטה פה דפוקה.
המערכת על הפנים,
זו אשמתי?
את החלטת לעבור לפה!
את העברת את החיים שלי לפה.
אל תחזירי אותי לארץ.
אני לא רוצה
איך הצלחת להעציב אותי ברגע?
לא יהיה לי טוב בארץ.
או שאולי כן?
ממה אני ככ מפחדת.
אני רוצה שהחיים שלי יהיו יציבים.
אני צריכה יציבות
אל תקחי אותי מהיציבות שלי.
אבא יחליט,
למה הוא צריך להחליט על החיים שלי?
אני מחליטה.
מפחדת.
לראשונה אני באמת מפחדת מהעתיד.
לא רוצה שיגיע,
לא מוכנה...
חשבתי שכן,
אבל אני רוצה להיות קטנה.
רוצה לחיות בלי בעיות,
רוצה שיסתכלו עלי מלמעלה ושיגידו איזה ילדה חמודה...
רוצה להתחיל את החיים שלי מחדש.
הייתי משנה המון דברים...
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.
לא יודעת למה תחושת חניקה איומה תפסה אותי,
פתאום בא לי לבכות...
בא לי לברוח,
ואני רוצה שהפחד יעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
