לכל אלו שלא קראו את ארבעת הפרקים הקודמים, בדקו בארכיון.
התאבדות.
פרק חמישי.
באותו אחר הצהריים ישבה טרי על המיטה שלה ובכתה. אמא שלה דפקה בדלת ונכנסה. "מה קרה, טר? לא סיפרת לנו כלום מאז נכנסת הביתה", אמרה אמה והתיישבה על המיטה, מחבקת את טרי.
"אני יודעת שלא אמרתי כלום, פשוט לא יכולתי להגיד כלום. הייתי חייבת להירגע", אמרה והחלה לבכות. אחרי שנרגעה היא סיפרה לאמא שלה מה המנהלת אמרה לה. "אבל לא עשיתי את זה. דיברתי אמת. הוא באמת נתן לי להעתיק את החומר. אני לא יודעת למה הוא עשה את זה", היא אמרה, מתייפחת.
"אני מצטערת, טרי. אני מבטיחה לדבר עם המורה, ואם זה לא יעזור אני אדבר עם המנהלת. אני מקווה שהבעיה הזאת תיפתר ונמצא את האשם. את בטוחה שאת לא אשמה?", שאלה אמה של טרי בחוסר אמון.
"אני בטוחה. מתי את מתכוונת ללכת?", שאלה טרי, מקווה שעכשיו.
"אני אלך מחר. רוצה לבוא איתי אולי?".
"לא, אני חושבת שעדיף שאני אשאר בבית. תלכי את. אני מקווה שיחזירו אותי לשם, אחרת מה אני אעשה?", אמרה וקמה מהמיטה. היא הלכה לכיוון המטבח ומילאה כוס מים. היא התיישבה על הכורסא בסלון, ואמא שלה הצטרפה אליה. את שאר היום היא העבירה בשינה. היא לא עשתה כלום- רק ישנה. לקראת הערב מישהו קרא לה מהחלון. היא ניגשה לחלון, ולמטה עמדה מרתה, מנופפת אליה.
"מה את עושה פה?", שאלה טרי ונופפה חזרה.
"אמא שלך התקשרה אליי ואמרה לי לבוא. היא אמרה שאת לא מרגישה טוב. היא סיפרה לי שהעיפו אותך מבית הספר", אמרה מרתה והפסיקה לנופף.
"אולי תעלי למעלה? את מתכוונת לדבר איתי ככה כדי שכל הרחוב ישמע?", אמרה טרי ועזבה את החלון. בינתיים מרתה עלתה למעלה וטרי ניגשה את הדלת ופתחה אותה. מרתה נכנסה הביתה. היא נכנסה למטבח והביאה משהו לשתות. היא נכנסה לסלון והתיישבה על הספה.
"אני לא מאמינה שהעיפו אותך שוב", היא החלה לומר ולגמה לגימה מכוס המיץ שלקחה מהמטבח. "למה העיפו אותך שוב? אמא שלך לא סיפרה לי". היא לגמה עוד לגימה והקשיבה בקשב רב.
"המורה לפיסיקה אמר שהעתקתי ממנו את החומר למבחן", היא החלה לומר, דבריה של המנהלת המהדהדים במוחה.
"איך זה יכול להיות? אמרת שניגשת אליו בסוף השיעור והוא נתן לך את הרשימה. איך הוא יכול היה לשקר בצורה כזאת?", היא אמרה ועיוותה את פניה.
"אמא שלי אמרה שהיא תלך מחר לבית הספר ותברר את זה איתו ועם המנהלת. אני מקווה שיחזירו אותי", היא אמרה וקמה.
"אני מקווה בשבילך. את רוצה אולי לצאת עכשיו החוצה?", שאלה מרתה וקמה מהספה. הן יצא והחוצה וסדרו אחריהן את הדלת. טרי נעלה. אף אחד לא היה בבית.
הן יצאו החוצה והלכו לפארק. הם פגשו שם כמה ילדים מהכיתה. "זה נכון מה שכולם אומרים?", אמר ילד אחד, "באמת העיפו אותך מבית הספר?", הוא המשיך, ואפילו לא שמע את התשובה.
"אני רוצה ללכת מפה. אני לא מתכוונת לשמוע את זה יותר. אני רואה שהחדשה הזאת התפשטה יותר מדי מהר", אמרה טרי, קמה והתכוונה ללכת.
"חכי לי רגע", אמרה מרתה וקמה גם, ברגע שטרי התחילה ללכת, "אני באה איתך". היא רצה מהר כדי להשיג את טרי שכבר הייתה די רחוקה. הן הלכו לכיוון הבית של מרתה, היו שם קצת, ואז טרי חזרה לביתה. כשעשתה את דרכה חזרה היה די חשוף, והיא מיהרה להגיע. ברגע שנכנסה הביתה ישב אבא שלה בסלון ואמא שלה לא הייתה בבית. "שלום אבא", אמרה טרי ברגע שנכנסה הביתה ונעלה את הדלת. "איפה אמא?", היא שאלה והייתה קצת מפוחדת.
"לא יודע איפה אמא", השיב אבא שלה. "היא יצאה ולא אמרה לי מילה, אני לא יודע לאן היא הלכה. היא גם לא התקשרה מאז", הוא אמר והחליף ערוץ בטלוויזיה. טרי עלתה לחדרה. היא הייתה מבולבלת. מצד אחד היא האמינה לאבא שלה, אבל מצד שני היה בו משהו מוזר. כאילו הוא פחד ממשהו. היא דחקה את המחשבות האלו לצד וניסתה להתרכז במחשבה על בית הספר. בערב היא לא עשתה כלום. היא הייתה שקועה במחשבות על בית הספר, ועל מה שאמא שלה הולכת לבשר לה אחרי שתחזור. היא ישבה בחדר שלה ובהתה באוויר.
למחרת בבוקר ישבה טרי על מיטתה דקות ארוכות לפני שקמה לאכול ארוחת בוקר. האוכל היה מחומם. אמא שלה לא הייתה בבית ואבא שלה כנראה ישן. היא שמה את האוכל בצלחת והתיישבה לשולחן. ברגע שסיימה לאכול היא שטפה את הצלחת ועלתה חזרה לחדר שלה- לנוח. היא נשכבה על המיטה. היה לה רע מאוד.
"אמא חייבת לבוא לפה ולהגיד לי שקיבלו אותי חזרה לבית הספר", אמרה לעצמה טרי בשקט. היא המשיכה לישון והתעוררה ברגע שאמא שלה הגיעה.
"טרי. טרי. איפה את?" היא שמעה את אמא שלה צועקת.
"אני כאן", אמרה טרי, צעקה טרי גם כן. "אני פה בחדר אמא". היא שמעה את אמא שלה עולה במדרגות.
"הרגע חזרתי מבית הספר. אני מצטערת להגיד לך את זה, אבל הם לא מוכנים להחזיר אותך לבית הספר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: