תמיד הבלאגן הזה בראש,

בעצם לא רק בראש, גם בבטן ובלב..

ונראה כאילו כל הגוף נקרע לשניים.

הוא נקרע לשחור ולבן.

וזה מוזר- כי תמיד היה לי נוח להיות באמצע.

באפור.

ובימים האחרונים רק נפרדו הצבעים שיוצרים את האפור.

וחזרו למצבם הטבעי.

ואני,

כל שניה מתהפכת.

מחליפה צבעים.

תמיד חשבתי שבאהבה מוצאים שקט.

והנה, אוהבת אני מאוד,

אבל השקט לא בא..

רק הלבן שחסר לו שחור.

ואני לא רוצה.

רוצה להתמסר ללבן,

לטוב- אם לא הבנתם.

אז שומעת שיר-

שיר אהבה- שיתן תחושה של טוהר.

I don't believe in an interventionist God
But I know, darling, that you do
But if I did I would kneel down and ask Him
Not to intervene when it came to you
Not to touch a hair on your head
To leave you as you are
And if He felt He had to direct you
Then direct you into my arms
(nick cave- in to my arms)

משמיעה לו את השיר.

הוא לא מבין.

מחשבות- מחשבות הן דבר נורא.

במיוחד בחושך,

כשהוא לא שם לעצור אותן,

בא לי לצרוח.

מאוד קשה להילחם נגד עצמך.