1) פעם ראשונה: 25.3.2001, מוצ"ש, 2:00 בלילה. חוזרת מבייביסיטר שעשיתי אצל הדוסים חסרי הטלויזיה עם דמעות בעיניים אחרי שיחה (הסיפור הוא השני בקישור) עם המתנדב הבנבנבנזונה מער"ן. נכנסת לבית ואבא עדיין ער. מחפשת בקבוק מים ולא מוצאת משום מה.. שואלת את אבא לאן כל הבקבוקים נעלמו והוא אומר שיש בחדר של אחים שלי ליד המיטה. אני נכנסת לחדרם ורואה שני בקבוקים ליד המיטה - אחד גדול ואחד קטן (אבל ממש קטן. כמו שמחלקים במטוסים). אני מניחה את ידי על הגדול ואז אחי נ' (כפרה עליו ♥) מתעורר, תופס לי את היד ומבקש שאקח את הקטן כי הוא צמא בלילה. לוקחת ת'קטן. נכנסת לחדרי ומתחיל לבלוע... מגיעה ל-20 וזהו (היו לי אז 50 ביד). נגמרו המים. עכשיו, אני יודעת שברגע שאצא שוב מהחדר אבא יתחיל לתחקר אותי למה אני לא הולכת לישון וכאלה. אולי הוא גם יצעק, וירביץ. אני מסתפקת ב-20. לילה טוב.
אני קוראת לאבא אחרי חצי שעה ומספרת לו שיש לי בחילה, הוא מנסה לברר אם אכלתי משו מקולקל היום ("אולי זה בגלל הקצפת של המילקי. ידעתי שהיא מקולקלת"), הוא מנסה לברר עם עוד משו כואב לי או אם אני חולה... אח"כ הוא שואל אם אני רוצה אקמול ואני אומרת לו שלא, כי כבר בלעתי את כולם (זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה עצוב). הוא לא מבין וניגש לפח האשפה שבחדרי... מחטט לי שם קצת ומוצא את אריזות האקמולים ריקות.. הוא מעיר את אימא, אימא קמה סהרורית, מסתכלת על חפיסות הכדורים, מסתכלת עלי, שוב על החפיסה ואומרת לאבא: "היא לא בלעה שומדבר. היא בטח זרקה הכל לאסלה והורידה ת'מים. לכי לישון L.L.B. את עייפה..."
אבא מתקשר למד"א ובעצתם הוא אומר לי להיכנס לאוטו ("אבל למה? אימא אמרה שלא בלעתי כלום. אני הולכת לישון אבא..") ונוסע במהירות להדסה הר הצופים, שם אני שומעת אותו לוחש לאחות: "איך אפשר לדעת אם היא באמת בלעה כדורים או שהיא סתם עושה את עצמה?" אחר כך אני רואה את האחות ניגשת לאבי ומאששת לו את הגרוע מכל - בתך אכן ניסתה להתאבד.
בוקר במיון - אימא מגיעה, רואה אותי ומתחילה לבכות. מבקשת סליחה על מה שאמרה בלילה... אני מתנצלת בחצי חיוך ואז נזכרת שאני לא יכולה לחייך. כל הפה שלי שחור מהפחם שנתנו לי לשתות ואני בטח נראית עכשיו כמו גריזלדה.. אני מעדיפה לסגור את הפה ולעטות על פני ארשת רצינית.
מגיעה הפסיכיאטרית התורנית ד"ר לוי ומברברת הרבה במוח. אני מספרת לה ברעד, בכי ותדהמה על השיחה עם הבנבנבנזונה מער"ן. היא מזדעזעת ושואלת אם אני רוצה להגיש תלונה. חה. (אני צוחקת בלב, כדי שלא תיבהל מהשיניים השחורות ותחשוב שזה שלי..). "אין מצב שאני מגישה תלונה. נראה לך באמת שמישו יאמין לי?"
טוב, אז איפה היינו? אה כן. ד"ר לוי מתחילה לדבר עם ההורים שלי על אשפוז... איתנים... משו על כפייה. אבא צועק וקם. כמעט מוריד לה סטירה. אימא תופסת אותו בשניה האחרונה.. (מזל, אחרת היו מאשפזים את שנינו יחד). הפסיכית טוענת שבאשפוז יום בהדסה עין כרם לא מוכנים לקבל אותי חזרה בגלל שהפרתי את ההסכם וניסיתי להתאבד.. אני מבקשת לשוחח עימם טלפונית, אבל אני לא זוכרת אם היא הסכימה לי או לא. ואם כן - לא זוכרת מה היה בדיוק בשיחה..
אח"כ הפסיכית שואלת אותי איפה אני מעדיפה להתאשפז - במחלקה הפסיכי' שבהר הצופים או באיתנים. אני לא מסכימה לא לזה ולא לזה. היא מסבירה לי בעדינות מה זה "הוראת אשפוז" וגם מאיימת עלי עם זה... אני אומרת "הר הצופים". היא חוזרת אחרי 20 דק' ומודיעה שאין שם מקום ועקב לכך ובהתאם לזאת - אני הולכת לאיתנים. שישו ושמחו. אבל אין לי מה לדאוג, "זה רק לשבועיים הסתכלות ואת יוצאת משם. זה אפילו לא יהיה רשום בתיק שלך.."
רכב מהדסה מסיע אותי לשם יחד עם עוד אישה ערביה ובנה התינוק שהיה מחובר לבלון חמצן. הנהג עוצר את הכרב בהדסה עין כרם והאישה הערביה מודה לנהג ויורדת מרכבו. פתאום אני קולטת שאנחנו נמצאים בהדסה עין כרם, איפה שהאשפוז יום. אני שואלת את הנהג אם אני יכולה לצאת שניה בשביל להגיד שלום לחברותיי. הווא מסרב. מפחד שאברח לו. אני מבטיחה שלא אעשה שטויות והוא מסכים לי בתנאי שאתלווה אליו. אני מביטה בשעון ורואה שזו בדיוק השעה של ארוחת הערב. אני נוקשת בדלת ונכנסת לחדר הקטנטן... כל הבנות (לא היו איתנו בנים באשפוז באותה תקופה) קופצות עלי בתדהמה, מחבקות ומנשקות ולא מבינות מה אני עושה פה... אני אומרת להם שהנהג הסכים לי לרדת מהרכב רק בשביל להיפרד מהן... ש' הקטנה שהגיעה רק חודשיים קודם לכן בגלל "ראש אנורקסי" מתחילה לבכות. כשאני שואלת מה קרה, היא אומרת שכשהצוות סיפר להם שניסיתי להתאבד היא נבהלה. "אני לא רוצה שתמותי..." אני מחבקת אותה ונותנת לה להתפרק קצת. "גם אני לא רוצה שתמותי. תשמרי על עצמך יקרה..."
פתאום מנהל המחלקה של האשפוז יום (אורי פינוס) קם ואומר בטון גבוהה: "מה את עושה פה? סיכמנו שאת לא חוזרת לפה. את מפריעה..." הבנות כולן מתנפלות עליו וצועקות שיסתום את הפה ושואלות לפשר ההתנהגות הזו... ככה הוא מתייחס אלי אחרי שהייתי שם חצי שנה???
אני הולכת.
מושפלת.
כל הדרך לאיתנים (בלילה הדרך לשם חשוכה, מפחידה ואף מסוכנת מאוד) אני מתפללת בליבי שהנהג יעשה איזו תאונה נחמדה.
שומדבר לא קורה.
הגענו בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B