L.L.B

2). אני כבר 4 חודשים במחלקה. בשלושה החודשים הראשונים הייתי שם הייתי בהסכמה, אבל ברגע שביקשתי להשתחרר מנהל המחלקה ד"ר שסטצקי הוציא לי הוראת אשפוז לשבועיים שהפכה אח"כ לצו אשפוז ששופט לענייני נוער היה חתום עליו...

ד"ר שסטצקי טען שאני "מאוד מסוכנת לעצמי" ושקיימת סכנה ממשית לחיי.

אז כמו שאמרתי, החודש הוא יולי ואני במחלקה כבר ממרץ... אנחנו יורדים לארוחת ערב שבחדר האוכל מחוץ למחלקה ומיד אח"כ אני מטפסת על גדר נסתרת ובורחת מהמחלקה בטרמפים. יש לי בכיס צרור מפתחות שאחד מהם כנראה שייך לגג הבניין שלי..

אני מגיעה לצ'כונה בסביבות השעה 20:00 בערב... אני פתאום נזכרת שההורים שלי צריכים לצאת לאנשהו ולחזור יותר מאוחר. הולכת בינתיים לוואדי שמפריד בין הצ'כונה שלי לצ'כונה המקבילה, מתיישבת שם ומקשיבה לשקט.. חושבת.

כעבור שעה אני מתחילה להתקדם אל עבר ביתי. אני נכנסת לבניין ורואה שיש מאחורי שוטר... הוא גם נכנס לבניין שלי. אני משתדלת לא להבליט את עצמי כדי שהוא לא יחשוד. אני רואה שהוא עולה קומה אחת ו... נוקש על דלת ביתי. אני יורדת קומה ומתקדמת במהירות לכיוון המעלית.

...4, 5, 6, 7, 8. אני יוצאת בקומה השמינית והאחרונה ומתקדמת מהר-מהר לכיוון הגג. מוציאה את הצרור מהכיס... אני רועדת. הוא נופל לי כמה פעמים מהיד.. לוקח לי משו כמו 20 דקות בשביל לפתוח ת'דלת הארורה.. בסוף מתברר לי שניסיתי כמה פעמים לפתוח את הדלת עם המפתח התואם, מה שלא ידעתי הוא שהייתי צריכה למשוך את הידית אלי בשביל שהדלת תיפתח...

אני נכנסת לגג. יש רוח חמימה ונעימה, אבל זה לא הזמן ליהנות ממנה. אני הולכת לקצה ומביטה ללמטה... וואו, גבוה. נפילה מגובה של 25 מטרים למשך מס' שניות בודדות - ואני הופכת לפירה.

הרגליים מתחילות לרעוד...  אני מתיישבת על רצפת הגג ונתקפת בחרדה נוראית למשך 15 דק' לערך...(דבר העורכת - השעה עכשיו היא 16:46 ובגלגל"צ משמיעים את "גג"). הגוף רועד, נימלולים בידיים, היפר ונטילציה ובכי.. בכי... בכי.

אני מוצאת לידי זכוכית מעופשת, מרימה אותה ומעבירה על אמת ידי השמאלית.. זין. היא אפילו לא חדה.. כמה חתכים שטחיים ביותר וקצת דם. לא מסַפק.

אני נעמדת שוב ומביטה כלפיי מטה. האאאאא!!! עכשיו אני רואה שם בחניה 2 ניידות משטרה, אמבולנס, ניידת טיפול נמרץ ורכב כיבוי אש!!! מסביבם כמובן עומדים אנשים, בערך מחצית מהצ'כונה שלי... (בדיעבד התברר לי שמישו מהאנשים למטה ראה אותי מציצה מהגג ואמר זאת לאחד השוטרים).

אני מסיטה את עיני עוד קצת ללמטה, לאיפה שאני צריכה לנחות בערך ורואה כחמישה כבאים עם פנסים, מחפשים את הגופה שלי (או מה שהיה אמור להישאר ממנה) עם פנסים ענקיים.

שוב פיק ברכיים. מתיישבת ותוהה מה בעצם אני עושה פה. הפעם אני מחליטה להתגבר על הפחד. אני מתרוממת לכיוון מעקה הבטון ו... הוא תופס בי מאחור. "די חמודה. אין שום סיבה שתעשי את זה.. חבל עלייך. תראי איך ההורים והאחים שלך היסטרים..."

שוטר אוחז בי בחזקה ומרחיק אותי מהמעקה בטון. על הגג נמצאים בנוסף 3 מג"בניקים (או מה שזה לא יהיה עם מדים).

הם מקיפים אותי ויורדים איתי מהגג. בינתיים הם מודיעים בקשר שהאבידה (או האובדנית  ) נמצאה.

  אנחנו יורדים מהקומה השמינית לקומה השביעית ברגל, שם אני רואה שני מג"בניקים עומדים בהיכון, בקומה השישית עוד שני מג"בניקים, בקומה החמישית מג"בניק בודד (דפקו אותו לבד D-:) ובקומה הרביעית (שהיא בעצם קומת הכניסה בבניין שלי) מלאאא שוטרים וחיילים.

מכניסים אותי לבית שלי עם השוטרים והחיילים, אימא שועטת לעברי ופורצת בבכי. אבא כולו חיוור כסיד. אחים שלי נכנסים מיד לחדרם...  "יאללה ילדה. בלי להתמזמז הרבה. את חוזרת לאיתנים", אומר השוטר. אני מבקשת להיכנס לחדר לרגע והם מרשים, אבל רק בליווי חייל. אין לי ברירה... אני אפילו לא זוכרת למה ביקשתי להיכנס לחדר, אבל מה שזה לא יהיה יצאתי אחרי שניה.

הם מוציאים אותי מהבניין ואז אני רואה שהכל האמבולנסים והכיבוי אש כבר הלכו להם. מה שנשאר זה 2 ניידות משטרה ורבע מאנשים הצ'כונה (הרבע השני הלך. כנראה התבאסו שלא קפצתי).

מכניסים אותי לניידת. מאחור יושב מג"בניק מכוער ברמות (אני ממש זוכרת איך הוא נראה. בעעע...) ואני מקדימה, ליד הנהג.

יוצאים לדרך. הנהג מפעיל צ'אקלקה ואני מבקשת שיכבה אותה. האנשים מסתכלים ולא נעים... הוא מכבה את הרעש הצורמני ומשאיר רק את ההיבהוב. "את מוכרת לי", אומר הנהג פתאום. "סורי, אבל אתה לא מוכר לי... מאיפה אני מוכרת לך?"

"היי, אני יודע מאיפה. נכון לפני שלוש שנים, ב-98' אבא שלך הרביץ לכם ולאימא שלך והזמנתם משטרה? זוכרת שנכנסו לבית שני שוטרים ורצת להסתתר בחדר של ההורים שלך כשראית אותם ואחד מהשוטרים בא וניסה לדבר איתך ואת סירבת? אז זה הייתי אני".

"הא??? אמממ... כככ.... ה..." (אני מגמגמת אם לא הבנתם)

"סליחה אם הבהלתי אותך..."

"ממש הצטרפות מקרים...", אני אומרת.

"אז מה, הוא עדיין מרביץ לכם?"

"מ'פיתום!", אני משקרת במצח נחושה. ז"א זה חצי נכון. הוא הפסיק להרביץ לי כי נכנסתי לאשפוז, אבל את אימא ואחים שלי הוא עדיין היכה .

מגיעים לאיתנים. שוב בשלום.

נ.ב. - מה שסיפרו לי אחורי זה, זה שכשראיתי את השוטר שדפק בדלת ביתי, הוא הגיע בעצם כדי לקבל תיאור שלי. הוא קיבל גם תמונה המאנייק. אח"כ הוא אמר שאם היתה לו תמונה לפני זה הוא היה מזהה אותי במדרגות. רק אחרי שהוא ראה אותי יורדת מהגג הוא הבין שהנערה שנכנסה יחד איתו לבניין, בעצם היתה אני.