3) חוזרת קצת אחורה... אני במחלקה כבר 3 חודשים, אני מתחבאת מאחורי הדלת בחדר המחורבן שנתנו לי במחלקה, שאותו חלקתי בתחילה עם מ' האנגליה השתקנית שלובשת תמיד 236 שכבות של בגדים כולל מעיל כחול ענקי (ואפ'פעם לא מתקלחת) ועם א', הערבייה הפסיכוטית ששומעת קולות 24/7 (א': "אבא שלי אנס אותי אתמול". אנחנו: "א', אבא שלך לא היה יכול לאנוס אותך אתמול כי הוא לא היה פה בכלל".
א': "אה, נכון").
אני שמה שקית ניילון על הראש, עוטפת היטב את החריצים מסביב לצוואר עם מסקנטייפ ומחכה... נשימות קטנות בהתחלה. האויר הופך לחם ומגעיל, הפרצוף שלי מתחיל להזיע. אני קצת מסוחררת ושומעת ציפצוף כזה באזניים, (כמו שמרגישים שנוסעים לים המלח). הנשימות מתחילות להיות כבדות וארוכות... מנסה למשוך נשימה, ועוד נשימה.. הזמן עובר לו לאיטו. אני מתחילה לחוש "עייפות כבדה" ובלתי מוסברת, כנראה מחוסר חמצן. אני שומעת ברקע "L.L.B... איפה היא... לא שם... גם לא שם. חיפשתי..." ואז, שרית האחות נכנסת לחדרי ומחפשת אותי... מתחת למיטה - נקי. בארונות - נקי. מתחת לשמיכה - נקי. מאחורי הדלת - לא נקי. לא נקי?! היא נותנת צווחה קטנה וקורעת את השקית מעלי, צווחת לרופא תורן ולאח הנוסף שנמצאים במחלקה באותה משמרת שיגיעו מהר עם כלמיני מכשירים. הם רצים אליה ושם הם לוקחים לי סימנים (דופק, ל"ד, אישונים וכל החרא). אני בחדר הרגעה.
המשך האפילוגים יבוא גם יבוא...
(אני עושה מחר 'דו שיח' בכפר סבא. אתם מוזמנים 
)
- 'דו שיח' - מספרת את סיפור חיי האישי בפני סטודנטים, עו"סים, פסיכולוגים/פסיכיאטרים, רופאים, אנשי מקצוע, מתמודדים, משפחות של וכד'...
מחר זה בפני מועדון חברתי של מתמודדים עם הפרעות נפשיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B