יצאתי שלשום (יום ג') מפגישה עם המטפלת שלי הפוכה, כאובה ומבולבלת... הרגשתי די אובדנית ובנוסף לזאת, הרגשתי שאני הולכת להיעלם. . . הרגשתי שאני הולכת לחוות (שוב) נתק.
חתכתי בשביל לחזור למציאות וכדי שהדחף האובדני יעבור (והוא אכן עבר...).
אחרי החתך הגעתי ל-ט.ר.מ., שם בדקה אותי רופאה נחמדה מאוד. כשהיא ראתה את החתך היא התיישבה ליידי קודם כל וביקשה שאסביר לה למה עשיתי אותו... כשהיא יצאה מהחדר כדי להביא את כלי התפירה, היא כנראה התייעצה עם אחד הרופאים הבכירים.
אותו רופא אמר לה שלא תיקח צ'אנס ושלא תתפור אותי, שתביא לי הפנייה למיון כי לדעתו אני זקוקה לפסיכיאטר (???).
כשהיא אמרה לי את זה עלו לי דמעות בעיניים... ביקשתי שתתפור אותי ושלא תשלח אותי למיון. הסברתי לה שהרגשתי רע ובגלל זה חתכתי ושעכשיו אני מרגישה יותר טוב ושאין שום סיבה שאראה פסיכיאטר. הוספתי ואמרתי שאני לחלוטין יכולה להבין את המחשבה שעומדת מאחורי הרעיון לשלוח אותי למיון (הפחד שאתאבד...), אך בד בבד ביקשתי שתפתח את הגיליון הרפואי שיש לי שם ושתראה שתפרו אותי לא פעם ולא פעמיים ועובדה שאני עדיין כאן...
היא ממש התנצלה ואמרה שהיא מפחדת ושהיא לא מכירה אותי (והיא צודקת בסכ"ה). אבל נפגעתי בעיקר מהיחס של הרופא שאמר לה את זה... (טוב, הוא דוגמא לאנשים שלא מבינים שומדבר בפ"ע [פגיעה עצמית]).
הבהרתי לה שאני לא אגש למיון והיא ביקשה שאעשה זאת בכל מקרה. לקחתי את ההפניה ונסעתי לעבודה... אחרי כמה שעות הסתכלתי על החתך וראיתי שהוא עדיין מדמם יחסית והבנתי שתישאר לי צלקת מאוד מכוערת אם לא אתפור את זה...
נסעתי למיון בערב.
גם שם (למזלי הרב) נפלתי על אח שהתייחס אלי יפה :-). הוא קיבל את פניי במיון והתחיל לשאול שאלות על סיבת ההגעה. כשאחת האחיות קראה לו לבוא לאכול, הוא בתגובה ענה לה שהוא לא יוכל להגיע עכשיו כי "יש לו פה מקרה מעניין" (מילים שלו).
הוא לא עזב אותי לרגע ולא כי הוא פחד ששוב אפגע בעצמי או משו, לדעתי הוא פשוט היה בהלם מכל העניין. מה גם שהייתי מאוד כנה ופתוחה איתו והסברתי לו כל מה שהוא רצה לדעת על פ"ע 
. (ת'אמת הוא לא ידע על זה כמעט כלום...)
אחרי התפירה, הבנתי שהפסיכיאטרית תגיע רק עוד כמה שעות לחדר מיון אז ביקשתי לשחרר את עצמי. אך כשהבנתי שכנראה אצטרך לשלם יותר מ-500 ש"ח על השיחרור העצמי (
^*%&+!(^#@#@!!~@#*) ויתרתי על התענוג והמשכתי לחכות לפסיכיאטרית... אחרי מסך שכנועים מפרך, הפסיכיאטרית נענתה לבקשתי והסכימה לשוחח עימי בטלפון במקום שאחכה לה (כמובן אחרי שהיא דיברה עם הפסיכולוגית שלי).
זה היה מוזר... עזבו את זה שהיא שאלה את כל השאלות המפגרות שפסיכיאטרים שואלים, היה איזה קטע שהיא אמרה: "ומה יקרה אם שוב תעשי את זה כשתגיעי לבית?"
הבנתי שהיא ממש אהבלה... הסברתי לה שזה לא פעם ראשונה שאני פוגעת בעצמי ושברוב הפעמים תופרים אותי בלי שום בעיה ושולחים אח"כ בית, אבל רק לעיתים רחוקות אני מגיעה בעקבות זה לחדר מיון וגם שאני לא חושבת שאני אוכל למות מחתך כזה (או אחר. אלא אם כן זה יזדהם או שאפגע [בטעות] בכלי דם משמעותי).
וכמובן - סיגריות, סמים ואלכוהול הרבה יותר מסוכנים מחתכים... 
היא גם אמרה ש"חשוב שהמטפלת שלי ואני נעבור שוב על החוזה הטיפולי...". הבנתי את כוונתה וביקשתי שלא תתערב לי בטיפול כי היא אפילו לא מכירה אותי ואם המטפלת שלי יודעת שהחתכים מצילים אותי לפעמים ממעשה אובדני ואף נותנים לי להרגיש טוב יותר, אז אין שום סיבה שבעולם שהיא (או כל אדם אחר) תמנע זאת ממני. (השתמשתי ממש במילים אלה).
היא הבינה עם מי יש לה עסק ואמרה שאפשר לשחרר אותי.
כמובן שאח"כ שוחחתי כמה פעמים עם המטפלת שלי שדאגה לי נורא, אבל השתדלתי להרגיע אותה (או לפחות ניסיתי... 
).
ערב טוב שיהיה,
L.L.B
* 400 מתאבדים מדי שנה.
* תוכנית לאומית לבלימת מגמת ההתאבדויות.
נ.ב. - כמו שאתם יכולים לראות, מרגע זה עד לזמן בלתי מוגבל תגובותיכם יצטרכו לקבל קודם אישור ממני על מנת למנוע אאוטינג.
תודה על ההבנה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B
