L.L.B

ביום העצמאות בשנה שעברה הייתי עם ד', (כיום ה-Xקס)  ב"רוק עצמאות" כל הלילה עד מוקדם בוקר. על הבוקר נסעתי לחברות שלי ובילינו בים. חזרתי לבית מאוחר בלילה במונית שירות והייתי מ-ת-ה מעייפות אחרי שלא ישנתי כלל יותר מ-36 שעות...

אז עליתי למונית וראיתי שנשאר בדיוק מקום ישיבה אחד בספסל האחרון בין שני גברים... לא ממש היתה לי ברירה. התיישבתי בניהם והתפללתי לעבור את הנסיעה בשלום... אז זהו, כנראה בגלל שהייתי עייפה מדי, הנוסח של התפילה הלך לי לאיבוד וכ-15 דק' אחרי תחילת הנסיעה הרגשתי שכתפו של הגבר שיושב לשמאלי מתחככת בכתפי... הבטתי בו וראיתי שהוא נרדם. אמרתי לעצמי שזה בטח לא מכּוּוָן... שזה בגלל שהאוטו זז... אחרי מס' דקות הכתף שלו ממש נצמדה אלי... ואז פתאום הוא הניח את ידו על ירכי השמאלית והתחיל ללטף אותה ולעלות ללמעלה... קפאתי. הייתי בשוק.

איך ולמה זה קורה לי שוב לעזאזל?!

העייפות כמעט והכריעה אותי, אבל התאמצתי להישאר עירנית. במשך כמה דקות הוא ליטף את ירכי ובמשך כמה דקות רציתי למות. קפאתי  

באיזשהו שלב הגבר שלימיני שישב ליד החלון, ירד מהרכב ואני ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשבת במקומו ובכיסא הריק שהתפנה לידי הנחתי את השקיות שהיו לי. הגבר שישב לשמאלי (הסוטה...) זז כיסא אחד לכיווני ו... שוב ניסה לגעת בי! הפעם הזזתי את ידו הצידה. בכעס. הוא בתגובה ניסה להוריד לי את השקיות מהכיסא שלצידי כדי להיות יותר קרוב אלי. ניסה להיצמד. לא נתתי לו. החזקתי חזק-חזק את השקיות ואמרתי לעצמי: "הוא יזיז את השקיות רק על גופתי המתה!!!" . הוא ניסה שוב ושוב וכשהוא ראה שאני עיקשת, הוא ויתר. אבל רק על השקיות... כי הוא המשיך לגעת בי מעבר לשקיות למרות ה"מרחק" שהיה בנינו... הוא מניח על ירכי את ידו ואני מזיזה (ושתבינו - רוב הנוסעים במונית היו רדומים או שחלקם דיברו בסלולרי בקולי קולות). הוא מניח ואני מזיזה... עד שבאיזשהו שלב התעצבנתי, הרמתי את ידו בגועל ואמרתי לו: "אני חושבת שזה שייך לך." הוא לא ענה ורק שאל איפה אני גרה. "זה לא עניינך", אמרתי. "מה הטלפון שלך? תני לי ת'מספר", הוא מבקש. ואני נתתי. "אתה רושם?" שאלתי. "כן", הוא מוציא את הפלאפון שלו מהכיס בכדי לרשום. "אז תרשום- אחד... אפס... אפס (100)". הוא מסתכל עלי, מחזיר את הפלאפון לכיס ומחייך. "נו די. אל תהיי קשה. יש לי פה דירה ריקה בירושלים. בואי, אני ואת לבד... אני אעשה לך טוב.." "תעזוב אותי! אתה לא מבין?! אני לא רוצה! תתרחק ממני!!", אני חצי לוחשת חצי דורשת. הוא ממשיך לגעת... ולגעת... ואני ממשיכה להילחם. להזיז לו את היד...  אף אחד במונית שירות לא שם לב. היה חשוּך מאוד.

בסופו של דבר ירדתי מהמונית בתחנה והוא המשיך איתה (אני מקווה שלעזאזל...      ).

כשירדתי הרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד וכמעט נפלתי כמה פעמים... הסכר בעיניים נפרץ ולא הצלחתי לעצור את זרם הדמעות שירד משם...