חצי שעה או שעה אחרי שקיבלתי היום התקף חרדה בעבודה (מול לקוח...), פ', המלווה שלי ממסל"ן (מרכז סיוע...) התקשרה בכדי לעדכן אותי איפה כל העניינים עומדים.
היא אמרה שהיא תפסה את הפרקליט שלי, רועי בראונר (מקווה שאני לא טועה), ונכון לרגע זה נהג המונית טוען ש"להד"ם" (לא היו דברים מעולם).
בהתחלה הוא גם נתן לחוקרים את אותו טיעון של להד"ם, אך כשהכחולים אמרו לו שיש בידיהם את המכנס מאותו לילה, הוא נשבר והודה שאכן היה מגע מיני, אך הכחיש את האוNס מכל וכל... 
איך אני יודעת את כל זה אתם שואלים? החוקרת סיפרה לי. באותה הזדמנות גם שאלתי אותה אם הם שלחו את המכנס לבדיקה מעבדה, D.N.A וכל זה... היא טענה שכן.
היום התברר לי שלא.
- הפרקליט אמר למלווה שלי שהסניגור שלו והוא עצמו מוכנים להגיע להסדר טיעון, בתנאי שהאוNס ירד מהפרק... ז"א שהוא יואשם בשאר הדברים שקרו שם...
זה מוזר שהם כבר מתחילים לדבר על הסדרי טיעון עוד לפני שהגיעו התוצאות מהמעבדה. וזה רק מפליל אותו יותר... הרי אם הוא באמת ובתמים היה מאמין בחפותו, הוא כלל לא היה רוצה לשמוע על עיסקת טיעון!!! הלא כך?
הבנתי גם שהוא עצור עד תום ההליכים... ז"א שאסור יהיה לו לצאת מביתו כלל וכלל עד סיום המשפט (במידה והוא אכן יתקיים). הוא גם מחובר לאזיקון אלקטרוני, כך שאם הוא יוצא מהבית ישר רואים את זה במערכת המרכזית וניידת נשלחת לביתו.
פ' גם אמרה לי שהיא עובדת המון שנים במרכז וממה שהיא זוכרת, זו הפעם השניה בסכ"ה שבה שמו לגבר שפגע מינית אזיקון אלקטרוני ועצרו אותו עד תום ההליכים... 
האדם הקודם שפגע בי (בלינק יש טעות - הוא לא אNס אותי, הוא רק ניסה) לא היה עצור עד תום ההליכים וגם לא שמו לו אזיקון אלקטרוני. למעשה הוא יכל להגיע אלי בכל רגע נתון ולפגוע בי שוב (בצורה זו או אחרת). מה גם שהוא ידע את כתובתי המדוייקת...
אבל למה אני תמימה? כל הסיפור עם הראשון עדיין לא הסתיים אפילו... הוא עירער לעליון וכבר מעל לשנה שלא התקבלה כל תשובה... :/
אז רק רציתי לעדכן בקצרה בקשר לעניין הזה... מבטיחה שאעדכן כשיגיעו גם התוצאות מהמעבדה, שבוע לכל היותר.
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
התקף החרדה היום הכי הכי קצר שקיבלתי אך גם הכי קשה... קיבלתי לקוח והתחלנו להתבדח... הוא היה צריך להעלות מכשיר לתיקון וראיתי שבשומר מסך שלו יש תמונה של כלב יפיפה. אז שאלתי אותו שאלות על הכלב וכד' ופתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת - לא ראיתי כלום. כאילו מסך כבד ושחור ירד על עיניי... שמיעתי גם כן נעלמה לה וראשי הסתחרר... הרגשתי נמלים באצבעותיי והידיים לא הפסיקו לרעוד.
הרגשתי שעוד רגע אני מתעלפת ושראשי צונח על המקלדת. הלקוח כנראה שם לב לכל הבלאגן הזה שהיה ואחז בי בכתפי, שאל אם אני בסדר ורצה להביא לי מים.
"זה בסדר", עניתי לו. ולגמתי מבקבוק המים שהיה מונח לידי.
זה, מה שזה לא יהיה- היה בסדר. אבל אני לא.
המשכתי לטפל בו תוך כדי שהידיים רועדות...
המטפלת שלי אח"כ התקשרה. סיפרתי לה על מה שקרה והיא שוב העלתה את כל הנושא של הטיפול התרופתי. היא יודעת עד כמה אני נגד תרופות ולא מסוגלת לבלוע כדורים, אבל הרגשתי ממש נואשת ולא רציתי ששוב יקרה דבר דומה מול לקוח בעתיד (איזה עתיד ואיזה נעליים!), אז הגענו להסכמה שנשוחח על הדברים טיפול, אולי יש תרופה מסויימת בנוזל שתוכל לעזור לי לחיות קצת יותר טוב (לפחות עד המוות).. אז אולי...
כואב לי בלב...
וזו הקרחת שיש לי עכשיו בראש.
יש לי אותה כבר מגיל 13 (הגיל שבו השכן שלי הפסיק לנצל אותי מינית), יותר מ-9 שנים... היא באה והולכת כל כמה חודשים. ההגעות שלה תלויות בעיקר במצבי בנפשי - ככל שאני יותר לחוצה ובסטרס, היא תהיה יותר גדולה ויותר כואבת (כן זה כואב, אבל לא משו רציני).
אימא בד"כ מסייעת לי למצוא אותה. אני מסמנת לה עם האצבע איפה כואב והיא מחטטת לי בקרקפתי, כאילו פולה לי כינים...
ואז היא מתחילה עם השאלות ה"פולניות" (למרות שהיא ממש לא 
) : "תספרי לי L.L.B.. מה קרה...? הקרחת מדברת במקומך כל פעם, מזכירה לי שכואב לך.. מישהו פוגע בך? עשו לך משהו?"
"די מאמי (ככה אנחנו קוראים לה), תפסיקי. לא קרה כלום. זה סתם..."
לפני 9 שנים כשגיליתי את הקרחת הראשונה, אימא לקחה אותי לרופא. לא אשכח לעולם איך הוא "חיטט" לי בקרחת ושאל מבטא רוסי: "עברת טראומה נכון?"
טמנתי את ראשי בריצפה ועניתי שלא... (הרי מה שעברתי לא השפיע עלי כלל וכלל. אין לי סופט-ראומטה)
עוד בתקופה ההיא אני זוכרת שאימא ניסתה לדובב אותי ולשאול אם אני יודעת למה הרופא התכוון.. עניתי לה שהוא לא יודע שומדבר מהחיים שלו ושתעזוב אותי.
מאז לא פניתי לשום רופא בעניין הקרחת. אני פשוט יודעת שתוך מס' שבועות עד חודש היא "נעלמת" (ז"א מצמיחה שיער) וצצה מחדש כעבור זמן מה...
לא בא לי שרופא נוסף ישאל אותי בבוטות אם עברתי כלמיני דברים.
והקרחת? אני משתיקה אותה. לא אתן לה לדבר במקומי.
L.L.B
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B