היתה לי השבת שיחה מאוד כבדה וקשה עם אימא...
היינו לבד בבית והיא שאלה אם אני רצינית עם כל האמירות הציניקניות שלי בנוגע להתאבדוּת ולמוות. אמרתי לה שכן.
היא שאלה מה כואב לי ולמה רע לי כל-כך... שאלה אם זה קשור לבית (גם), שאלה אם זה קשור לאשפוז (גם), שאלה אם זה קשור למה שהשכן עשה (גם גם וגם!)...
"למה רע לך?"
"כי לא טוב לי..."
ולמה לא טוב לך?"
"כי רע לי..."
תשובות אולי מפגרות לשאלות מאוד עמוקות וקשות, אך הן משקפות בבהירות את מה שאני חשה. פשוט רע לי וכואב מהסוג שאי אפשר לתאר במילים. או כמו שאדם חכם אחד שאת שמו שכחתי אמר פעם: "לעיתים לשתוק על מה שאי אפשר לדבר, הוא הדבר הבוגר ביותר שאפשר לעשות".
היא אמרה לי "תחשבי חיובי!". כעסתי עליה, אמרתי לה שזה לא פשוט לחשוב חיובי בזמן שאני נשרפת וכואבת מבפנים.
שאלה על החתכים, למה אני עדיין עושה אותם... שאלה אותי מה היא אמורה לענות לאנשים ששואלים אותה "מה זה הסימנים שיש לבת שלך על היד" (אמרתי לה שתשלח אותם אלי..)
"אם תמותי L.L.B, אני לא יודעת איך אוכל להמשיך לחיות. לחיות בלעדייך זה כמו לחיות עם איבר קטוע. אני לא רוצה לשבת עלייך שבעה.. אני לא רוצה שתמותי לי... בבקשה, אל תעשי לי את זה... תרחמי עלי..."
אמרה לי שעד היום היא מכה על חטא וכועסת על עצמה על שלא ראתה את הסימנים לכך ששכן שלי פגע בי... היא תמיד מזכירה לי את השכנה א' שבאה אליה לפני שנים רבות (שהייתי בת 11 בערך), הראתה לה גומיית שיער בצבע תכלת ושאלה אותה אם היא שייכת לי... כשאימי ענתה בחיוב ושאלה איפה היא מצאה אותה, השכנה ענתה "במקלט".
היא כועסת על עצמה על שלא שאלה וחקרה אותי אז מה עשיתי במקלט... היא חושבת שאותה שכנה אכן ידעה מה השכן עושה לי אך לא העזה לומר לה דבר...
בכיתי. גם היא בכתה... גמרנו יחד חצי חבילה של טישואים...
אמרה לי שגם לה קשה, שגם היא חשבה לא פעם לגמור עם הכל וללכת. אמרה לי שקשה לה עם אבא שלי, במיוחד בזמן האחרון שהוא הוא מאשים אותה במשפט שאמור להיפתח נגדו בגלל שהוא היכה אותה לפני שנה בערך, אמרה לי שקשה לה עם אחי בן ה-20 שלא עושה כלום כל היום (הוא סובל מתסמונת אספרגר), אמרה לי שקשה לה עם אחי הקטן (17) שהפסיק ללמוד ושנמצא בטיפול פסיכולוגי... אבל אז היא חשבה עליי ועל אֶחיי והחליטה לא לעשות זאת (אני משוכנעת שאימא שלי לא מסוגלת להתאבד. אז ככה שאני לא צריכה לדאוג בקטע הזה).
פתאום היא התחילה להגיד עד כמה היא הזדהתה עם האישה ההיא שפצתה את פיה אחרי כל-כך הרבה שנים...
"מה את באה להגיד בזה?"
"שלחיות עם סוד זה כמו לחיות עם גוויה"
ואז היא הפילה את הפצצה.
"בגיל 10-11 אני עברתי משהו דומה למה שאת עברת, חוץ ממה שכבר סיפרתי לך..."
אני מביטה בה מוכת תדהמה.
ואז, ממש במו בסרטים, אחי נכנס.
רציתי לצרוח לו באותם רגעים שיצא מהבית כי אני רוצה לדעת מה עשו לאימא שלי. רציתי לצרוח לו שילך כי כרגע נפלו עלי השמיים...!!!
אבל במקום זה שתקתי. שתיקה קודרת ומכאיבה, שתיקה שהמילה היחידה שצרחה מתוכה היא "למה????????" 
המשכנו לבכות עוד ועוד על הספה ואחי ניסה לברר מה בדיוק קורה פה...
כמובן שאימא שיקרה לו והמציאה לו איזה תירוץ שטותי ואז אמרה לי בלחש: "אף אחד לא אמור לדעת מזה. במיוחד לא אבא שלך. זו הפעם הראשונה שסיפרתי את זה למישהו..."
אימא שלי בת 49, סובלת כבר שנים רבות מפיברומיאלגיה, אימא שלי היא אישה תמימה וכנועה שבמשך שנים ספגה מנחת ידו של אבי (וכך גם אחיי ואני), אימא שלי לקויית שמיעה באוזן אחת בעקבות סטירה שאבי נתן לה כשהייתה בהריון עם אחי הקטן, אימא שלי שלא יודעת לומר לאנשים לא ולא יודעת לעמוד על שלה כשצריך. זו האימא שאני כל כך אוהבת ומעריכה...
(תמיד אמרתי שאת התכונה הזו של הקושי בלסרב לאנשים ירשתי ממנה... עכשיו אני מבינה מאיפה היא קיבלה אותה... 
)
אימא שלי חייבת לי שיחת הסברה.
L.L.B, מוכת תדהמה, שבורה ומייללת...
נ.ב. - חשוב שתקראו את תשובתיי לשאלותיהן של Float Cloud ושל אנונימית (המתינו כמה שניות שחלון התגובות ייפתח).
נ.ב.ב. - לא לשכוח שלתגובותיכם יקח זמן לעלות כי הן עוברות קודם כל דרכי בכדי לקבל את אישור עליה 
. עמכם הסליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B
