L.L.B

בשורות רעות רעות רעות רעות.

זה מה שקרה לי ב-7.1.2003 כשהייתי ב"איתנים".

כחודשיים אחרי המקרה, הגשתי תלונה במשטרה (הייתי אז במחלקה הסגורה עקב ניסיון אובדני שביצעתי בעזריאלי - בגלל מה שקרה וגם בגלל מותה של ריקי שלי ...)

המשטרה ערכה בנינו עימות.

המשפט התחיל...

נתתי עדות נהדרת (זה מה שהפרקליטה והמלווה אמרו לי). אמנם רעדו לי הברכיים מאחורי הדוכן, אבל נשארתי עם האמת שלי, לא סילפתי עובדות ואפילו עניתי על השאלות הקשות והמביכות של הסניגור...

גם ד"ר מיגל, שרית האחות, מנהלת בית הספר של מחלקת הילדים באיתנים וחברתי הטובה ח' הגיעו להעיד...  

העדויות היו ממש בסדר... ד"ר מיגל בא ואמר שאני לא סובלת וגם לא סבלתי מעולם ממחלת נפש כלשהי... שרית סיפרה על היום למחרת המקרה, שבו היא דחקה בי לספר לה את שאירע, מנהלת בית הספר הגיעה בעיקר כי היא הייתה אחראית על ההסעות וח' חברתי הגיעה כי היא הראשונה שסיפרתי לה את שאירע. טוב, לא בדיוק סיפרתי למען האמת.. היא ראתה שמצב הרוח שלי רחוק מלהיות מזהיר ולאחר תחנונים מצידה ולחץ פיזי מתון (היא התיישבה עלי ליתר דיוק..) - סיפרתי לה שהוא "רק נגע לי ביד".

גם הוא נתן את עדותו באותו יום. הנה חלק מהתרשמות השופטים בנוגע לעדותו - "...עדותו של הנאשם התאפיינה ככלל, בבלבול, חוסר עקביות וחוסר נכונות להשיב לגופן של ההאשמות שהופנו כלפיו, בהתנסחויותיו הבלתי ברורות, בחזרתו בו מחלקים משמעותיים מהודעתו במשטרה ובחוסר עקביות הבולט בגרסאות שמסר, כשַל הנאשם מלהפגין אמינות ומהימנות. עדותו, כפי שהוצגה לפנינו, כללה מספר סתירות, פנימיות וחיצוניות כאחד, אשר אינן מתיישבות עם ההיגיון ועם מכלול הנסיבות והעדויות שהוצגו בבית המשפט".

"...בהודעתו במשטרה טען הנאשם כי איננו מכיר את המתלוננת בשמה; בכך סתר עצמו פעם נוספת על ידי זה שהוא עצמו הודה מאוחר יותר בעדותו בבית המשפט כי ידע היטב את שמה. וכדבריו: "אני ידעתי את השם שלה. אני יודע גם את שם המלווֹת בהסעה. אדם נוסע איתי... איך לא אדע את השם שלה?"

"...מן המקובץ ניתן להתרשם, כי אמינותו של הנאשם מפוקפקת עד מאוד; תשובותיו רצופות בסתירות אינהרנטיות ובאי בהירויות; הוא משנה ומחליף גרסאות; עדותו מהוססת ואינה בטוחה, חושפת טפח ומסתירה טפחיים; ודאי שלנוכח עדותה המשכנעת של המתלוננת, עדותו לקויה היא ואין בכוחה להעלות ספק סביר בגרסתה (של המתלוננת)".

תקופת המשפט הייתה לי קשה מאוד... לילות טרופים ללא שינה, פחדים וחרדות שהוא מגיע לביתי ושוב פוגע, הרבה בכי.. בכי... בכי...

שלב הסיכומים עבר בסדר גמור...

הכרעת פסק הדין - guilty.

אחרי שמצאו אותו אשם בהכרעה, הגיע שלב הטיעונים לעונש.

זה מה שהשופטים אמרו שם, בקשר לתסקיר נפגע עבירה שעברו לי:

"...כפי שמתואר בתסקיר נפגע העבירה, התקיפה הביאה לנסיגה במצבה הנפשי - היא ברחה מבית החולים ופעמיים ניסתה להתאבד בסמוך לאירוע. היא הוחזרה למחלקה הסגורה למשך מספר חודשים. בעמוד 2 לתסקיר, קיים קצה קצהו של תיאור של מה פירוש המחלקה הסגורה ואיזה סבל היה מנת חלקה. כותבת התסקיר מתארת את הטראומה החוזרת של המתלוננת המחמירה את מצבה ומגבירה את הסימפוטמים הפוסט טראומתיים. אבד האמון בבני אדם, היכולת להגן על עצמה אבדה, יש לה מחשבות אובדניות חוזרות, חרדה, סיוטים וחלומות בהם הנאשם פורץ לביתה, קשיים בקשרים אישיים... מראות וריחות מחזירים אותה באופן אקראי לאותו היום...    -  כותבת התסקיר כותבת על פגיעה ב"גולגולת דקה". מה שמחמיר את המקרה הזה הוא לא שבאופן מקרי איתרע מזלו של הנאשם והוא פגע ב"גולגולת דקה", אלא שהוא ידע היטב שב"גולגולת דקה" מדובר. וכי הוא לא יודע לאן הוא מסיע אותה? מדוע עליו להסיע בחורה בת 18.5 מבית החולים? מיהם הילדים אותם הוא מסיע? הוא ידע היטב במי מדובר ולכן הוא העז לעשות את המעשה ולהניח, בצדק, שזה לא יתגלה לעולם. עמדתי על כך בסיכומים, שאלמלא אבחנת הצוות בבית החולים והתעקשותם, לא היתה אוזרת המתלוננת עוז ותעצומות נפש רבים, ראשית, לספר את שאירע לה ובוודאי שלעמוד בפני ביהמ"ש ולהעיד על כך..."

ואז... גזר הדין.

הנה קטע קצרצר ממנו

בית המשפט המחוזי בירושלים. 

                                                 פ"ח 000720/04

בפני:     כבוד השופטים;             צבי סגָל- סגן נשיא- אבה"ד.             יעקב צבן.             חנה בן-עמי.

בעניין: מדינת ישראל           ע"י עו"ד נ"ס                                 המאשימה                                                                                   

                                  נגד

ה"נ ע"י עו"ד ח"א                                            הנאשם

גזר דין

1. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות, בנסיון אינוס - עבירה לפי סעיפים 345(א)(1) בצירוף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הנאשם שימש כנהג הסעות של בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", בו טופלה המתלוננת L', ילידת 1984. ביום 7.1.2003, הסיע הנאשם את המתלוננת מבית החולים לביתה. בהגיעם לאזור ....-... בירושלים, עצר הנאשם את הרכב,.... .. ........ ..... ..... ......, השכיבה בכוח, הרים את חולצתה ונישק את חזָה, הכניס בכוח ידו לתחתוניה וחיככה באיבר מינה. לאחר מכן הפשיל את המכנסיים ואת התחתונים של שניהם וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, למרות הפצרותיה שיחדול מכך. לאחר מכן, חיכך את איבר מינו בבטנה והגיע לסיפוקו. אז הסיעה לביתה והזהירה שלא לגלות דבר לאיש.

2. הנאשם, יליד 1971, נשוי ואב לארבעה ילדים, עברו נקי............... ...שירות המבחן התרשם, כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי, איש משפחה........ מכיוון שהנאשם לא נטל אחריות לעבירה בה הורשע, נמנע שירות המבחן בהמלצה בעניינו.

3. תסקיר נפגעת עבירה פירט בהרחבה את הרקע האישי, המשפחתי והנפשי של המתלוננת, שגדלה בבית קשה עם אב אלים, אם חלשה ומזה שנים סובלת מבעיות נפשיות. עקב תקיפה מינית נשוּא תיק זה ותקיפות מינית נוספות, יש למתלוננת סימפטומים המפריעים לה לקיים קשר גופני רצוני עם בני המין השני, היא מלוּוה בתחושות אשמה, עסוקה במחשבות אובדניות, חלומות וסיוטים. המקרה הנדון בפנינו, אירע דוקא בתקופת החלמה, עוּבדה שגרמה לנסיגה של ממש במצבה. עורכת התסקיר ממליצה לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי למתלוננת, שינוצל למימון טיפול פסיכולוגי.

4. ב"כ המאשימה (הפרקליטה) פירטה את הנסיבות החמורות של המקרה, האמון שנתנה המתלוננת בנאשם עקב תפקידו כנהג של מוסד ציבורי, וכן את הרקע האישי המיוחד של המתלוננת וחולשתה. לעמדתה, הנאשם ידע היטב כי מדובר בבחורה חלשה, ומתוך מחשבה שעקב מצבה הנפשי הבעייתי, המעשה לא יתגלה - ביצע את זממו. עוד הדגישה את הפרשי הגיל ונסיון החיים..........

5. ב"כ הנאשם ביקש להפנות את תשומת הלב להתנהגות המתלוננת.......... גם כאשר עברו במקום האירוע נערות והסתכלו לכיוון הרכב, לא עזבה, לא קמה ולא צעקה ובכך "תרמה" למצב שנוצר. הסניגור פקפק בסיבלה של המתלוננת ובחולשתה. לטענתו, היא העידה בצורה מלאה בלֹא להזיל דמעה. עוד בא בטְרוּניה לשירות המבחן, על שלא כיבד את עמדת הנאשם העומד בכפירתו ועקב כך נמנע מהמלצה טיפולית. באשר לדרישה לפיצוי, טען הסניגור כי כל הטיפולים הנפשיים להם נזקקת המתלוננת, ממומנים ממילא על-ידי המדינה... הסניגור המלומד (נאמר כנראה בציניות...) הדגיש כי עברו הנקי של הנאשם, היותו איש משפחה, אב לארבעה ילדים, אדם שעבד כל חייו, עבודתו בנהיגה הופסקה עקב המקרה והוא נאלץ לעבוד בשכר עבודה נמוך. לפיכך, ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם ולהטיל עליו מאסר בעבודות שירות, מאסר על-תנאי וקנס, ולא לחייבו בפיצוי, או לחילופין - להסתפק בפיצוי נמוך.

6. העבירה בה הורשע הנאשם היא עבירה נלוזה ומכוערת. במקרה זה חַבְרוּ שלוש נסיבות מיוחדות לחומרה: האחת, הנאשם היה נהג הסעות מבית חולים ציבורי "איתנים", ובו נתנו מבטחם הן אנשי המוסד והן החולים בו, לרבות המתלוננת; השניה הנאשם ידע כי המתלוננת מטופלת בבי"ח הפסיכיאטרי וניצל את מצוקתה, חולשתה וגילה הצעיר; השלישית הנאשם עשה שימוש בכוח פיזי כוֹפֶה, והתעלם מהפצרותיה של המתלוננת, הפשיטה והתפשט בעצמו ולא הירפה עד שהגיע לסיפוקו המיני על בטנה. קיימות נסיבות לקוֹלא שעיקרן עברו הנקי של הנאשם, אורח חייו הנורמטיבי בדרך כלל, היותו נשוי ואב לארבעה קטינים ומפרנס יחידי של המשפחה. ......   .....................................................................

הנאשם ביצע עבירה קשה שפגעה קשות במתלוננת והוא ראוי לעונש חמור. עם זאת, נוכח הפסיקה הנ"ל והנסיבות לקוֹלָא, לא נֵמָצֶה מלוֹא חומרת הדין עם הנאשם. אנו גוזרים עליו את העונשים הבאים:

א. מאסר למשך 6 שנים, מתוכן 5 שנות מאסר יהיו בפועל ושנה אחת תהא על תנאי, והתנאי הוא, שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסרו עבירה על הוראות סימן ה לפרק י' לחוק העונשין. מהמאסר יש לנכות 5 ימי מעצר.

ב. קנס בסך 2,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו. (הקנס הוא למדינה).

ג. פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח.

הקנס והפיצוי ישולמו עד ליום ........

זכות עִרעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.

  ניתן היום ט"ו בסיון תשס"ה (22 ביוּני 2005), במעמד הצדדים.

הסניגור החליט לערער על "חומרת" העונש...

העירעור הגיע לעליון ב-1.2006, ההכרעה התקבלה רק היום (שנה וחצי אחרי...).

בפוסט הבא אספר איזה החלטה נתנה השופטת אילה פרוקצ'יה (יחד איתה היו המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין ואליקים רובינשטיין) ואיך נגמר יומי...