זוכרים את פסק הדין המזעזע שניתן ע"י בית משפט העליון נכון?
בעצם מאז פסק הדין הייתי במגעים אינטנסיבים עם מסל"ן (מרכז סיוע לנפגעות) ע"מ שיאפשרו לי להיפגש עם השופטת אילה פרוקצ'יה.
נפגשנו יעל (המנהלת), פ' (המלווה הצמודה שלי זה 4 שנים) וע"נ (המטפלת המקסימה ♥) וכולן אמרו לי פה אחד שזה לא רעיון ממש טוב...
אמרו שרוב הסיכויים שאצא שבורה יותר מפגישה שכזו, מכיוון שהיא בטח תכין את עצמה היטב ופשוט תחזור על המילים שכתבה בפסק הדין המכוער..
בכיתי נורא בפגישה. אמרתי להן שאני רק רוצה להבין למה היא פסקה את מה שפסקה. אני רוצה לשמוע את ההסבר הזה בגוף ראשון ולא לקרוא אותו. רוצה להבין למה היא רמזה שאני סובלת ממחלת נפש, רוצה להבין למה היא רמזה שאני בודה את הדברים מליבי, למרות שד"ר מיגל העיד ואמר שמעולם לא סבלתי ממחלה נפשית ושמעולם לא בדיתי סיפורים מליבי (!!!)
רוצה להבין למה היא הפכה את הקערה על פיה, רוצה להבין איך זה ששלושה שופטים מבית משפט המחוזי פסקו שהמעשים הנתעבים אכן נעשו ושמגיע לו על כך עונש והיא באה וקובעת אחרת.
היא בכלל לא ראתה אותי ולא שמעה את עדותי. רק קראה אותה למען השם..!
היא בכלל לא שמעה את עדותו של נהג ההסעות של איתנים, לא שמעה את שקריו, לא ראתה את ידיו הרועדות מפחד, לא ראתה את הסומק העולה על לחייו בזמן מתן עדותו ולא הקשיבה לסתירות הפנימיות והחיצוניות שהוא העלה על הדוכן. אבל שלושת השופטים במחוזי כן ראו זאת ועובדה שעל סמך עדותי האמינה ועל סמך עדותו השיקרית - הם החליטו מה שהחליטו (5 שנות מאסר בפועל + שנה על תנאי).
אז ביקשתי וביקשתי להיפגש עימה והן חזרו ואמרו שזה רק יעשה לי רע ויכול להיות שהיא אפילו לא תסכים למפגש שכזה...
וגם אם כן- היא פשוט תהיה מוכנה לפגישה הזו ו"תאכל אותי" בניסוחים משפטיים נטולי רגש...
התקווה נותרה בעינה. המשכתי לקוות למפגש מהסוג הזה.
בסוף יולי הייתה לי פגישה קשה עם ע"נ, הטיפולית המיוחדת.
יצאתי וחתכתי (תמונות בסוף).
שבוע לאחר מכן, ב-7.8 (תאריך שיחקק במוחי לדיראון עולם) פגשתי את השופטת.
במקרה.
הייתי בדרך להדסה עין כרם (המקום שבו מתקיים הטיפול הפסיכולוגי שלי), אני צועדת לכיוון המעליות ורואה בזוית עיניי מישהי יושבת על אחת הכורסאות בניחותא ושותה לה להנאתה מיץ בריאות.
"יאא, איך היא מוכרת לי...", מילמלתי לעצמי. "היא דומה לפרוקצ'יה שחבל"ז..."
הגעתי למעלית ונבלעתי בתוכה.
בדרך למעלה הירהרתי באפשרות שזו אכן השופטת. כשהגעתי לקומה הרצויה, נתתי לדלתות להיסגר ולא יצאתי כמתוכנן.
החלטתי שאני יורדת לקומה הראשונה לבדוק אם זו אכן היא.
בדרך למטה אמרתי לעצמי שכבר חודש וחצי אני רק חושבת איך להיפגש איתה, ואם זו אכן היא - אז נקרתה לדרכי הזדמנות פז!
יצאתי מהמעלית והבטתי לכיוון הכורסאות.
היא לא הייתה שם.
הסתובבתי חזרה לכיוון המעלית ופתאום ראיתי אותה מולי.
פניתי אליה, קצת חוששת, קצת שמחה.
"קוראים לך במקרה אילה?" אני שואלת אותה, בלי גברת ובלי נעליים.
"כן", היא משיבה לי בחיוך מאוזן לאוזן.
"אני L.L.B..."
היא עדיין מחייכת. לא מזהה... חושבת שאני עומדת לומר לה שאני חושבת שהיא השופטת הדגולה בעולם ושאני מעריצה אותה. שתמחוק כבר את החיוך הדבילי מהפרצוף שלה לעזאזל!!!
"אני L.L.B מאיתנים", אני מדגישה באוזניה.
החיוך נמחק. סופסוף.
אני רואה שהיא מזהה את השם שלי...
"את לא יודעת מה אני מרגישה עכשיו...", אני מניחה את ידיי על פי, מנסה לעצור את הדמעות, את הרעד, את ההתרגשות המהולה בזעם. אך ללא הצלחה...
"רציתי לשאול למה עשית את זה. איך יכולת לפסוק את פסק הדין הזה..."
מצטערת, אבל אני לא יכולה לדבר איתך על זה".
"אני רק רוצה שתסבירי לי, בבקשה, אני מתחננת... תסבירי לי. אני לא חולה, ונורא נפגעתי שכינית אותי חולת נפש, או שרמזת שבדיתי את הדברים מליבי. את לא יודעת מה זה עשה לי... אני מפורקת מאז... לא מפסיקה לבכות ולתהות.."
(והיא שוב חוזרת על עצמה כמו תקליט שרוט ומייגע) - "אני מנועה מלדון על פסק הדין. ולא רמזתי שאת חולת נפש".
"את רמזת.. זה כתוב שחור על גבי לבן. אני יכולה להראות לך את זה אפילו. (אני מצביעה על התיק שבידי), פסק הדין שלכם נמצא פה אצלי. הוא הולך איתי יום-יום לכל מקום. זה לא עוזב אותי... לא עוזב..
אנחנו יכולות להיפגש? בבקשה ממך... תני לי רק להבין. אני לא חולת נפש ומעולם לא הייתי כזו. אני עובדת, אני מתפקדת..."
"לא.. אי אפשר להיפגש. את יודעת שגם לא ניתן לשנות את פסק הדין נכון?"
"אני יודעת שאין אפשרות לשנות את פסק הדין ויהי מה. אני יודעת... אני רק מבקשת להבין, זה הכל. לא לשנות - להבין".
"צר לי... אסור לנו להיפגש... יש חוקים וכללים וזה אסור", היא אומרת ושמה את ידה למולי כתמרור עצור, כאילו רוצה לחזק את דבריה.
"את יודעת שמאחורי החוקים והכללים עומדת נפש מיוסרת של בן אדם? את יודעת שמאחורי החוקים ישנו בן אדם בשר ודם?"
"טוב, אני צריכה ללכת.. יש לי בדיקה..."
"בבקשה... בבקשה...", אני שוקלת אם להראות לה את זרועי, שתראה את הצלקות ותזדעזע קצת, מה יש? אבל אני בוחרת שלא לעשות זאת בסופו של דבר, מהפחד שהיא תחשוב שאני אכן חולת נפש (הרי ברור לי שהיא לא מאלה שמבינים מה זה בדיוק פ"ע.. ולא הייתי במצב של לשבת ולהסביר לה באריכות 
).
את כל השיח הזה ניהלנו בזמן שאנשים חולפים לידנו, מביטים ותוהים מי זו הבחורה המתייפחת הזאתי ולמה היא כה נסערת למול האישה הקטנה הזו? (כן.. היא נמוכה מאוד).
"...אני ממהרת... אני מאחלת לך בריאות".
"לא... אל תאחלי לי בריאות. אמרתי לך כבר שאני לא חולה".
"טוב.. להתראות... רק בריאות..."
"אני לא חולה..! אז אל תאחלי לי בריאות ולא שום דבר בסגנון". אומרת והולכת.
אני נבלעת שוב במעלית. בוכה ומייללת.
נכנסת (באיחור כמובן) לחדרה של הטיפולית שלי. שיחה מלאה בבכי, שלי ושלה כמובן.
היא נדהמת מכך שהעזתי לפנות אליה ולשוחח עימה. אני עדיין לא מעכלת כמובן.. האסימון יורד אחרי מספר ימים. ואני גאה בעצמי.
אכן, הפגישה הזו עשתה לי טוב. רק חבל שהיא "מיהרה לבדיקה". רציתי לומר לה ולשאול אותה כמה דברים נוספים.
ואני מאחלת לה, כאן ע"ג הפורום ועמוק בתוך הלב- שכל לילה לפני שהיא תעצום עינייה ותרדם, שתראה את הפרצוף הבוכה ואת הכאב האדיר שבי ותאמר לעצמה- "היא באמת לא נראתה לי חולת נפש. יכול להיות שטעיתי?"
הלוואי... הלוואי...
אזהרה - תמונות קשות לצפייה!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B
