ניסיונות אובדניים-מה, איך, מתי... (אפילוג חלק ה')
5) טרוקטיל –
ה"ניסיון" - 24.11.2002.
אני אוספת מאחד המטופלים במחלקה את כל הכדורים שהוא לא בולע. עשינו בנינו הסכם שאני לא מגלה שהוא לא בולע את הכדורים בתנאי שהוא לא יגלה שאני שומרת אותם לעצמי...
וכך במשך כמה שבועות שמרתי באדיקות כדורים מסוג טרוקטיל. (לכל מי שתהה איזה מין כדור זה אז הנה הסבר – טרוקטיל זה כדור שקיים עוד מתחילת שנות ה-50 וזוהי התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה שהוכנסה לשימוש. היא יעילה לדיכוי של פסיכוזה ולהפחתה בתוקפנות. מה גם שהיא מאוד מרגיעה... משתמשים בה לטיפול במחלות נפש מסויימות ובמצבים אחרים המתבטאים בהפרעות בהתנהגות, תוקפנות ובלבול וכאשר נחוצה דרגה מסויימת של הרגעה).
(ההסבר הנ"ל נלקח מ-'אינפומד' http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=132).
נמשיך. אחרי מחקר קטן הבנתי שגם אם אבלע כמות גדולה של הכדורים האלו אני לא אמות. החלטתי להמשיך ולאסוף את הכדורים "למקרה שלא יבוא".
אחרי מס' חודשים הרגשתי רע ומחורבן. יומיים לפני זה הצוות עשה לי חיפוש יסודי בחדר והחרים לי את כל "כלי העבודה שלי". דהיינו- חפצים שאיתם הייתי פוגעת בעצמי. אז בגלל שהיה לי דחף שכזה לפגוע בעצמי, החלטתי לבלוע את כל הכדורים ששמרתי (בלי קשר לאובדנות).
- השעה היתה שעת צהריים והצוות כתב רפורטים (דו"חות על כל מתבגר ומתבגר) בתחנה. הלכתי לשירותים ובלעתי משו בין עשרה לחמישה-עשר כדורים צהובים. כל כדור 75 מ"ג.
אחרי חצי שעה הבנתי שזה לא זה... חיכיתי לבחילות שהיו אמורות להופיע, אך הן בוששו לבוא.
רציתי להרגיש משו, רציתי להרגיש כאב ולא הצלחתי. רציתי את הסכינים שלי... דפקתי בדלת של התחנה ואמרתי שאני נכנסת להתקלח ושאני רוצה סכין גילוח. שרית האחות כמעט והוציאה את הסכין גילוח מהארון, עד שלריקי שלי נפל האסימון... היא שאלה אם אני מרגישה טוב וביקשה שאמתין למשמרת ערב שיביאו לי את הסכין, כך הם גם יוכלו להשגיח עלי... התחלתי לגמגם ולהתחנן ואז היא שאלה למה זה דחוף לי לעכשיו. בהתחלה ניסיתי להתחמק, אבל ריקי שלי היתה ערמומית. הכירה אותי טוב מדי ולא יכולתי לסבן אותה... יצאתי מהתחנה כועסת ומעוצבנת על כך שלא נתנו לי סכין גילוח ועל הדרך צעקתי שבלעתי כדורים...
טרקתי את הדלת בחזקה ונכנסתי למיטתי. 20 שניות אח"כ ריקי שלי ושרית יוצאות מהתחנה בריצה, נכנסות לחדרי ומתיישבות על מיטתי.
"כמה בלעת?" – אין תגובה.
"מה בלעת?" – אין תגובה.
למה בלעת?" – אין תגובה.
ריקי שלי ושרית מנסות לדגדג ולהצחיק אותי. הן חושבות שאולי לא הייתי רצינית באמירה הזו שלי...
באיזשהו שלב אני נהיית ממש עייפה ומבקשת לישון. אני כבר לא מחזיקה את עצמי... הן מבקשות שאגיע לתחנה וכשאני מסרבת הן לוקחות אותי לשם יד ביד. הן מודדות לי סימנים חיוניים (לחץ דם, דופק, בלה-בלה...) ואז ריקי שלי מחליטה שאני צריכה לשתות איפקק (איפקק הוא סירופ שמשמש רופאים לגרימת הקאה במקרים של הרעלות. שימוש תכוף באיפקק מחליש את שריר הלב ועלול לגרום לאי סדירות הדופק ודופק מהיר, כאבי חזה, קשיי נשימה והתקף לב). אני רק שומעת איפקק ומחווירה... כי כמה חודשים לפני כן גיליתי מלא פטריות שצמחו להן בדשא שבחצר ובלי להתבלבל ליקטתי לי כמה נחמדות ואכלתי להנאתי (טוב, לא בדיוק להנאתי כי יש לזה טעם של כלום ירוק ואל תשאלו אותי למה) וכשהצוות ראה אותי מתפתלת מכאבי בטן הם נתנו לי לשתות את האיפקק הזה. יאכככ.
ניסיתי לצאת מהתחנה ושרית מנעה זאת ממני. התיישבתי על הכורסא החומה והתחננתי שלא יכריחו אותי לקחת איפקק... רק מלהריח אותו יכולתי כבר להקיא (יש לו ריח של תחב). ריקי שלי התיישבה ממש צמוד אלי וניסתה להכניס לי את זה לפה (היא העבירה את הנוזל למזרק כזה של ילדים). התנגדתי כולי ואז שרית הצטרפה למסיבה... מצאתי את עצמי על הריצפה יחד עם שרית כשהיא מחזיקה לי את הידיים, וריקי שלי יושבת על הכורסא מעלי ומנסה לדחוף לי את המזרק לפה. אני נועלת את הפה בכל הכוח.
ריקי לוחצת על המזרק ואני מרגישה את כל הסירופ הדוחה הזה נוזל לי על הסנטר. אני מנערת חזק ומהר את ראשי וזהו. הן מתייאשות מלהילחם בי.
אני בורחת מהתחנה, נכנסת לחדרי, מתכנסת מתחת לשמיכה ופורצת בבכי... נרדמתי.
אחרי זמן מה (אין לי מושג כמה...) העירו אותי ואמרו לי שמחכים לאמבולנס שיגיע. הגענו לבי"ח שערי צדק ושם הרופא מנסה להבין כמה כדורים בלעתי. אני לא מצליחה לשתף ממש פעולה, גם כי לא רציתי וגם כי מתתי מעייפות (מממ... באמת מעניין למה). [שאני חושבת על זה עכשיו אני נזכרת שעד היום בעצם הם חושבים שבלעתי רק טרוקטיל, אבל זה לא נכון. בלעתי יחד עם זה כדורים נוספים שאגרתי...].
במיון שמו לי אלקטרודות בחזה וחיברו אותי לכלמיני מכשירים מרעישים וכמובן לא שכחו להצמיד לי שומרת שתשגיח עלי (עם איך שהיא היתה נראית אני חושבת שהיו צריכים להשגיח עליה...).
נרדמתי לפוּל זמן. אני רק זוכרת שבמהלך כל הזמן הזה האחות הגיעה כמה פעמים במהלך הלילה בשביל לבדוק את האלקטרודות של קוצב הלב ששמו לי. אני גם זוכרת שכל פעם שהיא הכניסה את היד שלה מתחת לחולצה שלי קפצתי בהיסטריה וניסיתי להעיף אותה ממני. רפלקס... היא בתגובה ניסתה להרגיע אותי ואמרה כל הזמן "זה בסדר חמודה. תשני. זה רק אני... אני בודקת שהכל בסדר פה..." (לפי מה שהבנתי ממנה היו טיפה הפרעות בקצב הלב, אבל לא משו שהצריך התערבות רפואית).
שיחררו אותי ביום שלמחרת חזרה לאיתנים.
הגעתי בדיוק לפגישה עם אילה המטפלת שלי שם. ו... אכלתי סרטים מטורפים באמצע הטיפול! הייתי בטוחה שעשיתי ואמרתי לה דברים ממש באותו רגע וכששאלתי אותה אם עשיתי/אמרתי את זה, היא טענה שלא!! מרוב בילבול וריחוף לא שמתי לב אפילו לנעליים שלי... יצא שבמשך כמה שעות הסתובבתי במחלקה עם נעלי ספורט הפוכות והמתבגרים לא הפסיקו להסתלבט על זה ועל דברים נוספים. הם טוענים (אני לא זוכרת את זה) שכל רבע שעה בערך שאלתי: "מה השעה?" וכשאמרו לי שכבר שאלתי את השאלה הזו ממש לפני כמה דקות, נפגעתי, כי חשבתי שהם צוחקים עלי... דיברתי קצת לא לעניין וחזרתי קצת (הרבה) על עצמי. עשיתי דברים מוזרים ומשונים.
במשך שלושה שבועות לא הסכימו לי לצאת בכלל מהמחלקה מהסיבה הפשוטה – בגלל שלא הקאתי את הכדורים (אה, שכחתי לציין שטרוקטיל גם נוגד הקאות...) ולא עשו לי שטיפת קיבה, אז הגוף שלי אמור לנקות את עצמו מהכדורים באופן טבעי ואז מה שקרה זה שבמשך כמה שבועות הייתי כולי צהובה. ממש כמו צהבת! ואם הייתי יוצאת לשמש בזמן הזה הייתי מקבלת כתמים בגוף...
במשך כמה ימים היו לי גם תופעות לוואי פחות נעימות, מה שנקרא בהגה הרפואית "דיסְטוֹניה"- קישיון שרירים – (דיסטוניה היא תופעה שבה השרירים מכווצים, ויש בהם עוויתות לא רצוניות ומכאיבות. דיסטוניה בגפיים גורמת לפוזיציה לא נוחה של הגפה ועיוות שלה).. השרירים שלי בעורף, בכתפיים, ברגליים, בבטן ובעוד כלמיני אזורים בגוף פשוט נתפסו והתעוותו, לא הפסקתי להזיע ואפילו את הרוק שהצטבר לי בפה היה לי קשה לבלוע. יצא שדיבתי ונראיתי כמו... כמו... כמו משו נוראי עם צוואר עקום ורגל אחת יותר קצרה מהשניה ואפילו להשתין לא יכולתי בגלל המצב העגום שלי... L
אז התחילו לתת לי דקינט נגד תופעות הלוואי. (דקינט היא תרופה שמסייעת לשיכוך עוויתות שרירים. היא מיועדת לטיפול במחלת פרקינסון ולטיפול בתסמינים פארקינסוניים [נקראים גם "תסמינים חוץ-פיראמידאליים"] הנובעים משימוש בתרופות מסויימות, בעיקר תרופות נוגדות פסיכוזה ממשפחת הפנותיאזינים. הפעילות נוגדת העוויתות מביאה להקלה על קישיון השרירים, מפחיתה הזעה וריור, משפרת את ההליכה ומפחיתה את הרעד האופיניים לתיסמונת זו).
חזרתי לעצמי רק אחרי כמה שבועות.
ו... לגלות לכם משו? חוץ מתופעות הלוואי הקשות, זו הפעם היחידה שבה ממש נהנתי ממה שהכדורים עשו לי. ההזיות שהיו לי היו ממש כמו אקסטה... ;-)
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B
