אוףףף... משתגעת.
כ"כ הרבה בלאגן שלא יודעת מאיפה להתחיל... כ"כ הרבה עומס..
26.12.2007
השעה היא כמה דקות אחרי חצות ואני עדיין בוכה.
מצאתי את עצמי יושבת בחדר שלושת רבעי שעה קודם לכן ובוכה... בוכה בלי סיבה.
לא בכי של שחרור, לא בכי של הקלה, לא בכי של פריקה. אלא בכי של מוות, בכי של סוף, של אבדון, יאוש גובר...
"אני רוצה למות!"
"אני הולכת להתאבד עכשיו!!!!!"
"אני הולכת לקפוץ מהגג...!"
"אני דופקת לעצמי עכשיו כדור בראש..."
המשפטים האלה ועוד אחרים דומים מתנגנים לי במוח ואני משתגעת...
לא רואה כלום בעיניים חוץ ממוות, חוץ מהתאבדות.
שורטת את הפנים כאקט של חוסר אונים.
אני יודעת שאסור לי להתאבד, יודעת ששהרגשה הזו היא זמנית, אבל זה סבל בל יתואר.
כאילו מישו מנסה לכרות לי את היד עם סכין מטבח... סבל איטי שבאותם רגעים אתה מעדיף שירו לך כדור בראש מאשר שתמשיך להרגיש את זה.
די. לא עומדת בזה.
מוציאה את החברה הטובה שלי מהמחבוא (קוראים לה להב ☺) ומתחילה לחתוך...
לא כואב לי לא כואב לי לא כואב.
מזכירה לעצמי שבלב יותר כואב ושהנה, עוד מס' רגעים גם הכאב שבלב יעלם (עד הפעם הבאה [גם לזה אני מודעת]).
אני נוסעת לט.ר.מ
ד"ר פארקר (פאקר הבנזונה) מעיף מבט על החתך ומפטיר: "מיון. פה לא מטפלים בהתאבדויות"
אני כבר מרגישה את הדמעות ניקוות בעיניי... מסבירה לו שזו לא פעם ראשונה שתופרים אותי כאן ומתחננת שרק יסיים לטפל בי וישלח אותי לבית.
הוא מסרב וממלמל משו על מוות ואחריות.
ופתאום אני מוצאת את עצמי רוצה לצרוח לו ולכולם
אם לא הייתי חותכת את עצמי אז הייתי מתאבדת, חתיכת אידיוט!
אבל הוא לא נראה אחד כזה שיבין, הוא נראה מאלה שאין להם כוח למשוגעים כמוני...
אז נסעתי להדסה עין כרם ב-01:00 בלילה...
כבר בכניסה למיון ראיתי את הפסיכיאטר. בלי להתבלבל ניגשתי אליו ואמרתי שבטח בזמן הקרוב יקראו לו לבוא לשוחח איתי, אז אם אפשר רק שזה ילך מהר כי אני עייפה נורא ואין לי כוח לדבר.
הוא הנהן ואמר שאין בעיה.
האחיות העיפו מבט מזלזל בחתך (ובי כמובן) ואמרו כן, האורטופד יגיע... אה, וגם הפסיכיאטר כמובן.
כאילו אין מצב שאני אגיע לחדר מיון בלי שאיזה פסיכיאטר עייף "ינסה להבין לליבי".
הפסיכיאטר הגיע כעבור חצי שעה ושאל אם אני רוצה לומר לו משו.
ברור שאמרתי לא, כי מה כבר יש לי להגיד לו? שרציתי לקפוץ מהגג אבל ברגע האחרון חזרתי בי ובמקום זה חתכתי?
הוא כתב במכתב שחרור שאני לא מעוניינת לשוחח עימו ובזה הסיפור הסתיים.
בזמן ההמתנה לאורטופד הבנתי שהוא מסיים את המשמרת שלו ב-03:15 בבוקר... ככה שלפי השעון אני המטופלת האחרונה שלו.
הוא הגיע ב-3:30 עייף מת, הביט בחתך ואמר: "אקרא לאחות שתבוא לחבוש את זה..."
"מה??? באמת נראה לך שהגעתי עד לפה בשביל שתחבוש לי את זה?? את זה יכולתי לעשות בבית... תראה, אני מבינה שאתה עייף ומת ללכת לבית, אבל למה אני צריכה לאכול אותה?
למה צריכה להיות לי צלקת פתוחה על היד?"
הוא מביט בי ומחייך, כאילו אומר 'לא נראה לי שיש לך בעיה עם צלקות'.
אני מסבירה לו את ההבדל מבחינתי בין צלקת פתוחה לסגורה.. אבל הוא עיקש, עומד על סירובו לא לתפור אותי.
מתחיל לסבן אותי ש"עבר המון זמן מאז שחתכת את עצמך... אי אפשר לתפור את זה עכשיו... אני חושב שזה מתחיל להזדהם..."
שקרן. עדיין לא עברו 6 שעות (!!!).
ואני גם אומרת לו את זה (לא שהוא שקרן... שלא עברו 6 שעות). הוא קצת מתפדח, לא יודע שיש לי קצת בקיאות בכל החרא הזה...
"טוב, אז האחות תחבוש אותך ותהיי חייבת לקחת אנטיביוטיקה. אבל חייבת"
"למה חייבת? כי זה כסת"ח מבחינתך? כי אתה מפחד שעוד שבוע אחזור לפה עם זיהום וזה יהיה על אחריותך?"
"אין בעיה L.L.B, אז תקבלי את זה I.V" (דרך הוריד)
"אני גם לא אקבל את זה דרך הוריד"
"את צריכה גם לראות פסיכיאטר".
אני מביטה בו בזלזול ואומרת לו שפסיכיאטר כבר ראה אותי ושלא היו לו ממצאים מיוחדים.
הוא קצת מתבלבל...
אני חוטפת לו את מכתב השחרור מהיד (שאותו הוא הכין מבעוד מועד) ויוצאת מחדר המיון בוכה בלי שום תחבושת על היד ועם ים של רצון למות בלב...
מגיעה לבית ב-04:00 והולכת לישון בלי אמצעי הגנה סטריליים לחתך.
"דווקא", אני ממלמלת. "שיזדהם".
כאילו מתנקמת בו, אבל יודעת שאם יקרה משו לחתך, אני היא זו שתאכל אותה... אבל לא אכפת לי. באותם הרגעים זה הדבר היחידי וההגיוני שעובר לי בראש.
אז כן, הפצע הזדהם (אבל לא ברמה כזו שהזדקקתי לטיפול רפואי)
אז כן, לא יכולתי להזיז את היד במשך כמה ימים (ונראתי כמו נכה)
אז כן, כמה ימים אח"כ המחשבות המגעילות שוב חזרו (אבל אני כבר רגילה לזה...)
אז כן, תגידו לי "מגיע לך" כמה שתרצו, לא שמה קצוץ.
כוסומו החיים האלה.
L.L.B
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B