4) נותנים לי חופשה מהממחלקה לבית. ליום אחד. למחרת בבוקר אני מגיעה למחלקה. בטרמפים. הצוות מגלה את זה ומשעה אותי לארבעה ימים שלמים(יש חוק במחלקה שאוסר לעלות על טרמפים).
אני צועקת למאיר, הפסיכולוג שלי שם: "אני לא חוזרת לפה בחיים! שמעת אותי? תרתי משמע!!!". אני בבית מושעית כבר שלושה ימים. מוצ"ש (16.10.2001), שמחת תורה. אני לבד בבית עם אחים שלי. לוקחת תיק, מכניסה לתוכו פנס, 120 כדורים מכלמיני סוגים, סכין גילוח וזהו. משאירה בבית על המיטה את המחברת המיוחדת (שבּירי המדריכה הביאה לי מתנה כשהיא עזבה את איתנים) שבה מכתב התאבדות שלי באורך של כ-26 עמודים. אני אומרת לאחים שלי (אז הם היו בני 11 ו-15) שאני הולכת לח', חברתי הטובה. אני יוצאת מהבית ומתחילה להתקדם בחניה... אחרי 3 דק' אני נזכרת ששכחתי לקחת את הפריט הכמעט הכי חשוב - מים. אני חוזרת הביתה בריצה, ממלאת לי בקבוק ריק של 'סופר-דרינק' בטעם שואה, שמה בתיק ויוצאת חזרה. אחרי הליכה של חצי דקה אני שומעת שמישו רץ אחרי. אני מסתובבת ורואה את אחי הקטן (כפרה עליו ♥) נ': "לאן את הולכת?" אני: "ל-ח'". נ': "אז בשביל מה הבקבוק מים? מה, אין לה מים בבית?" אני (מגמגמת): "אההה, קבענו לשבת בסוכה שלה והבאתי מים". נ': "אני לא מאמין לך. פתחי ת'תיק" (כל הדיון הזה מתנהל בזמן שהוא אוחז לי בידית של התיק גב שאותו נשאתי ולא משחרר..). אני: "לא רוצה. תעזוב אותי... תלך". אני נאבקת בו, מצליחה לשחרר את אחיזתו ובורחת.
מגיעה לוואדי, השעה היא 20:00 פלוס מינוס ואני מחפשת את המקום הכי אפל שם.. מפלסת לי דרך עם הד"ר מרטינס שהיו לי.. נשרטת מהקוצים, שומעת את התנים מייללים עבורי אבל לי לא אכפת. אני את שלי אעשה! מתיישבת על סלע ומתחילה לחשוב... הלב פועם בחזקה. טוטום. טוטום. טוטום-טוטום. אני מוציאה את הכדורים ומתחילה לצחקק לעצמי... מה היה קורה אילולא הייתי מגיעה עד לכאן ומגלה ששכחתי את המים... המממ...
אני פותחת את אריזות הכדורים שהבאתי איתי. 40 אופטלגינים שקניתי במבצע (ביקשתי אקמול כי אמרו לי שזה הכי מסוכן, אבל הרוקח המטומטם הציע לי לקנות אופטלגין כי אקבל עוד 10 כדורים חינם. כוס אמק! למה הקשבתי לו?!?! מה הוא כבר יודע? מה הוא כבר מבין???), 20 אדקס, 15 אטופן לכאבים חזקים (חשבתי שאולי על הדרך זה "יעלים" לי את הכאב הגדול שבלב) שנתנו לי בגלל הניתוח בברך ועוד כלמיני כדורי הרגעה פסיכיאטרים שצברתי לי.
אני מתחילה לבלוע... בהתחלה אחד-אחד. אח"כ מבינה שזה לא עסק ושאם אמשיך לבלוע כך, יגיע הבוקר... בולעת בשלישיות, בחמישיות, בשמיניות... ואז מגיעה למספר 80 ומשו (הפסקתי לספור) ו... מקיאה (אלוקים שונא אותי :-() . מתי בדיוק? תוך כדי שאני שותה ת'כדורים. לאיפה הקיא נכנס ברובו? כמובן, לתוך הבקבוק 'סופר דרינק' שואה :-[.
איזה פוסטמההה!!! זהו, אני לא יכולה להמשיך לבלוע ת'כדורים. אני עד כדי כך מגעילה לבלוע את הקיא של עצמי? כאילו מה, אני בשואה?! נהייתי מורעבת פתאום? ("יאמי, הקיא שלי").
מחליטה לחכות. לְמה בדיוק? למותי כמובן. אבל החרא משומה מבושש להגיע.. פתאום אני שומעת הידהודים של מוסיקה... שמחת תורה! אני שומעת את השירה והשמחה מהשכוּנה שממול! (ואני בוואדי, שתבינו).
בשביל לבדוק אם הכדורים משפיעים עלי ואם התחלתי להתחרפן, אני מתחילה לרקוד (היי דודה ברכה, לא לצחוק!!). נופּ. אין תגובה. חוץ מזה שאני רוקדת כמו אהבלה וגם מרגישה כך, אני לא חשה דבר.
אני צונחת על הסלע ומתחילה לבכות.. אפילו להתאבד אני לא מצליחה כמו שצריך... פחדתי שהשוטרים ימצאו אותי בבוקר מתה ויגידו להוריי: "אההה... מצאנו את בתכם L.L.B בוואדי ליד סלע עם המון כדורים בבטן וקיא בבקבוק.. גילינו שהדבר האחרון שהיא עשתה היה... לרקוד. מר וגברת L', בתכם מתה כתוצאה מריקוד יתר, היא עירבלה את המוח שלה ואת קיבתה עד שהם נשפכו מתוכה.. חד משמעית - היא מתה מהריקודים. אי אפשר למות מ-80 כדורים".
אני מוציאה ת'סכין גילוח ומתחילה לחתוך... אני משאירה את היד למטה בשביל לראות את הדם נוטף לי מקצות האצבעות לסלע. מגניב! 5 חתכים ולא בשביל למות. רק כי רע לי וחושבת כמה שאני דפוקה.
אם תביטו היטב בתמונות קודמות של החתכים שלי, תוכלו לראות צלקות מהחתכים ההם -
("חתכי הוואדי" אני קוראת להם).
אחרי שעתיים לערך אני כמעט ונרדמת (מהקור, מהבכי, מהייאוש ואולי גם מהכדורים). פתאום אני רואה את אבא לידי: "קומי". "איך מצאת אותי?" אני מגמגמת. "הם הלכו להזמין לך משטרה! את נורמלית?! קומי מהר! הג'יפ המשטרתי בדרך לכאן!"
הוא מקים אותי ומוליך אותי לעבר היציאה מהוואדי.. פתאום הוא מביט סביבו ושואל כלא מבין: "מה זה, מה זה כל החפיסות האלה? את בלעת את כל זה?! תעני לי! (הוא צורח ומנער אותי) את בלעת את הכל?!?!?!"
"כן..." אני עונה חלושות.
עכשיו הוא כבר מושך אותי לעמוד על הרגליים... אין לי כוח ללכת... הרגליים בקושי זזות אבל לו לא אכפת (ואני בתוכי צורחת לעצמי: "ל-מ-ה ה-ו-א ל-א מ-צ-א א-ת ה-ג-ו-פ-ה ש-ל-ךךך?!?!?!").
אנחנו נכנסים לבניין דרך המקלט (כן-כן. מאותו מקום שבו שכן שלי ניצל אותי מינית ) ואבא כמעט וגורר אותי במדרגות. במעלית הוא צועק עלי. כועס. "את רוצה סטירה?" הוא שואל. "כן", אני עונה חצי מטושטשת. "תן. כבר לא אכפת לי". ספלאנק! הוא סוטר לי בחוזקה, כמו שרק הוא יודע... הדמעות יורדות במורד הלחיים... מסתכלת עליו כמאמינה.
יוצאים מהמעלית. אימא בהיסטריה ובן דוד שלי המקסים (נקרא לו א"ש) מתקשר מיד למשטרה להודיע שמצאו אותי. חיה, לצערי.
אבא מספר שבלעתי כדורים.. הוא מראה להם את החפיסות (הוא אסף רק חלק...) ואימא כמעט מתעלפת. הפעם היא לא תחשוב שהורדתי אותם באסלה...
א"ש צועק על אבא שלי "אז למה אתה מחכה?!" ומכניס אותי במהירות לאוטו השווה שלו. אבא נכנס מקדימה ואני מנצלת את ההזמנות ומנסה לברוח... אני רצה כמה מטרים ואז כמעט מועדת. א"ש רץ אחריי, תופס אותי בזרועי ומכניס אותי למושב האחורי. נדחסת בין שני הכיסאות של הילדים הכי יפים שלו (כיום ארבעה בלע"ה).
א"ש: "מה את מרגישה L.L.B? דברי איתי... תגידי משו"
"אאאנני רוצצצה להקיאאא"
אבא: "טוב, אבל אל תקיאי באוטו. שלא יתלכלך".
הוא נותן לי שקית ו-בעעע... אני מקיאה לתוכה. לא הרבה אמנם, אבל מקיאה (תאמינו לי שבבקבוק הקאתי יותר? :-().
מגיעים במהירות מטורפת להר הצופים. אני עם 80 כדורים בקיבה ואולי זעזוע מוח קל בגלל המהירות שבה בן דוד שלי נסע. הוא שכח את פסי ההאטה שבדרך...
4 רופאים ואחים מעלי, שואלים מתי בלעתי את הכדורים. אני עונה.. הם מביאים זונדה ומנסים להחדיר לי אותה לאף (נקודה להבהרה - אף פעם לא נתתי שיכניסו לי זונדה. יש לי סרטים מזה שאנשים מנסים "להכניס לתוכי" דברים בכוח... זו אחת הסיבות ללמה הייתי צורחת בהיסטריה שהיו מזריקים לי במחלקה זריקות לטוסיק כשהייתי קשורה וגם שלא...). אני נאבקת, משתוללת כמו חיה פצועה ( המממ... המילים מהשיר מתאימות לאז, כולל המשפט "אני מקיאה את כל מה שבלעתי") ולא נותנת להם להכניס את הצינורית המאיימת. הם כולם כבר מזיעים מהמאמץ והמאבק הסיזיפי איתי ומתייאשים. הם לא מבינים איך יש בי עוד כוחות.. ציפלונה בת 17 ששוקלת רק 46 ק"ג ומתיימרת לגובה של מטר ושבעים כמעט..
אני מתחילה לרעוד ולבכות. הן בגלל ההשפלה הנוראית והן בגלל הפלאשבקים שעולים בי בעקבות הזונ(ד)ה המזדיינת. הם רואים זאת ומיד מכסים אותי. אני ציניקנית כתמיד, אומרת להם שאני לא רגועה ושואלת אם אפשר לקבל כדורי הרגעה. הם לא יודעים אם לצחוק או לכעוס...
אני שותה את הפחם בזמן שהפסיכיאטרית המקסימה ד"ר איילת מֶלְצֵר (שאותה הכרתי כבר מהאשפוז יום שהייתי בו) מנקה לי את הדם שעל היד שכבר הספיק להיקרש וצבעו הפך לחום כהה-נוטה לשחור. "צריך לתפור... אבל אני לא יכולה מתוקה. אני לא יודעת כמה זמן היית שם עם הפצע פתוח וכמו שזה נראה קיים סיכוי שזה יזדהם. ישארו לך מזה צלקות..." :/
- בבוקר מחזירים אותי ברכב של בית החולים לאיתנים. והם, הם למדו את הלקח שלהם - את L.L.B אסור להשעות.
נ.ב. - אחיי ואחיותיי - אני נוסעת לי לנופש באילת לכמה ימים עם חברות. צ'מרו על עצמכם בנתיים
נ.ב.ב - את התפרים האחרונים הורדתי בעצמי. התעצלתי ללכת לקופת חולים... 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B
