L.L.B

לפני 5 שנים, ב-15.11.2001, אני ומתבגרת נוספת במחלקת מתבגרים בשם נ', השתובבנו במקצת... |חיוך שטני|

יום חמישי.

הכל התחיל בזה שלא הספקתי לסיים בסדנא את העבודה למיכל המדריכה שהיתה צריכה לעזוב יום למחרת...

בשעה 20:30 ביקשתי מהצוות מפתח לסדנא כדי שאוכל להמשיך את העבודה. היא היתה צריכה להיות מוכנה עד הבוקר, כי אז יש את מסיבת הפרידה שהיינו אמורים לערוך לה...

הצוות לא הסכים בתואנה שהוא "כותב רפורטים עכשיו". התעקשתי והם עמדו בסירובם... עמדתי מחוץ לדלת התחנה והתחלתי להרעיש ולהרעיש... דפקתי בדלת ללא הרף וניסיתי להוציא אותם מדעתם (זה המקום, לא? ;)). לאט-לאט הצטרפו אלי עוד ועוד מתבגרים והתחילו לדפוק גם הם על דלת התחנה, על הקירות, על החלונות...

שמעתי את האחות מתקשרות לאח כללי... פחד. זה אומר שתוך כמה דקות יגיעו למחלקה אחים כלליים ג'אברים ויקשרו אותי... ;(

הם אכן מגיעים אחרי 10 דקות והם מבקשים לשוחח עימי ביחידות בתחנה. נ' חברתי מבקשת שלא אכנס לשם... מפחדת שיקשרו אותי. אני אומרת לה לא לדאוג ונכנסת לתחנה.

הם מבקשים "בנימוס" שאקח כדור הרגעה... וכי למה? לא לוקחת!

מבקשים שאכנס לחדר הרגעה... מסרבת.

האחות והאח כללי נכנסים לחדר הסמוך להתייעצות. אני נשארת בנתיים בתחנה עם אחות נוספת ועם כוח עזר שבא לסייע לאח כללי...

פתאום נ', משומקום, דופקת נמרצות על חלון התחנה וקוראת לי בקול. מבקשת שאפתח את החלון. אני מביטה בשני אנשי הצוות שעמדו איתי בתחנה ופותחת את החלון... נ' לוחשת לי באוזן: "שמעתי אותם... הם הולכים לקשור אותך".

בלי לחשוב פעמיים אני משתחלת החוצה מהחלון... האחות וכוח העזר עומדים המומים. לא מנסים אפילו לעצור בעדי...

נ' ואני נכנסות לחדרה, הסמוך לתחנה. היא עומדת מחוץ לדלתה ומחזיקה את הידית כך שלא יצליחו לפתוח אותה. אני צוחקת: "באמת נראה לך שככה תצליחי למנוע מהאח כללי לפתוח את הדלת? עם האצבע הוא מעיף אותך לקצה השני של החדר!"

בלי לחשוב פעמיים, כאילו קראנו את המחשבות האחת של השניה, רצנו לחדרי שלי. חדר מס' 2 (שבאותה תקופה שהיתי בו לבד, כי המתבגרת שהיתה איתי בחדר עזבה).

אני שמה מאחורי הדלת את המיטה, נ' רואה זאת ושמה מאחורי המיטה את הארון הגדול, אחרי הארון אנו גוררות את המיטה שלי ואחרי המיטה שלי - את השידה, שכבר נגעה בקיר השני...

לא הסתפקנו בזאת וקשרנו את ידית הדלת עם מסקנטייפ ורצועת גומי סגולה או ירוקה שגנבתי לניסים, המורה לספורט...

כעבור 5 דקות דפיקה בדלת.

"פתוח!", אני צועקת.

אנו שומעות את הידית חורקת, שוב חורקת ואז שומעות אנשים מסתודדים מבחוץ.

"בום". מישהו מנסה לפתוח את הדלת בבעיטה. זה בטח האח כללי... חה! נראה אותו שובר את הדלת!!! (או את הקיר...).

אני מדליקה את הטייפ ומשמיעה מוסיקה בפול ווליום. השעה כבר 21:15 וחלק מהמטופלים כבר רדומים (נו בטח, עם התרופות שנותנים שם...)

הבייגל'ה בארון ואני רעבה. נ' ואני גורסות לנו בייגל'ה להנאתנו ושומעות מוסיקה... הצוות מבחוץ צועק שנפתח ואנו לא עונות. לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים שמתיימרים לעזור אך בד בבד מתכננים לקשור ולסמם אותנו...!!!

הם כמעט ומתחננים שנפתח... אחרי שעה קלה (מזה קלה! כמעט שילשלתי בחדר!!!) אנחנו אומרות לצוות שנצא מהחדר רק אם ישחררו אותנו מהמחלקה! ( - יש לזכור שהייתי במחלקה תחת צו של בית משפט. נ' היתה בהסכמה {כביכול}).

הם הולכים להידיין בנושא וחוזרים אחרי רבע שעה בערך. "צאו. דיברנו עם ד"ר מיגל והוא אמר שאתן יכולות להשתחרר".

לא מאמינות. רוצות לראות את זה בכתב!

הרופא תורן מכניס דף מתחת לדלת שבו הם מבטיחים לנו שיחרור.

משומה אנו עדיין חושדות...

"בטח תיקשרו אותנו כשנצא ותתנו לנו זריקה! לא מאמינים לכם!!!" (מה יש? לא רק להם מותר להתעלל במילים... גם לנו מותר ;))

אחרי חצי שעה ד"ר מיגל  בכבודו ובעצמו מגיע למחלקה. השעה כבר 23:00 בערך... גם הוא מנסה לפתוח את הדלת. אנחנו שומעות אותו שואל: "מאיפה היה להן מפתח??"

אנחנו מנהלים משא ומתן מעבר לדלת עד שאנו מבינות שהשיחרור קרב ובא... הידד!!

סידרנו את החדר מהר-מהר ובשקט-בשקט. ד"ר מיגל דופק בדלת... "פתוח!" אנו צועקות יחד. מיגל לא יודע שאפשר כבר להיכנס וכמעט עף על הריצפה כשהוא הודף את הדלת בשיא הכוח. הוא כמעט והתעופף לו על הריצפה! (נו טוב, צחקנו לכמה שניות...).

"תנו לי את המפתח"

"איזה מפתח???"

"זה שנעלתם איתו את הדלת. ותעשו את זה מהר. אין לי זמן, אני רוצה להתקשר להורים שלכן שיבואו לקחת אותכן מפה עוד הלילה ולכתוב לכן מכתבי שחרור..."

לא גילינו לו מה עשינו בדיוק אך נתנו לו את המילה שלנו שמפתח לא היה בכל הסיפור...

הוא ביקש ממֵרב המדריכה (שכיום אני חייבת לה את תודתי הגדולה... ♥) שתשמור עלינו בזמן שאנו אורזות.

אנו מבקשות ממרב שתתרחק כי אנו "רוצות לשוחח ביחידות".

תיכננו תוכניות... תיכננו לקפוץ מהרכבים בזמן החזרה הביתה...  שנאנו את החיים יחדיו... ;-(

התחבקנו חזק ואמרנו אחת לשניה מילות אהבה (ואולי גם כמה מילות פרידה...).

הלכנו כל אחת לחדרה עם דמעות בעיניים וכאב גדול בלב. . .

התחלתי לארוז... אלוהים, כמה שהיה לי לארוז! מרב המדריכה שאלה בצחוק אם אני רוצה שיזמינו לי חברת הובלות...

כל התמונות שעל הקיר, העבודות שהכנתי, הדברים על המדף, הנרות, המזכרות, הבגדים, החפצים בארונית... אלוהים! כל זה ואני רק 8 חודשים במחלקה...! (נכון לאותו רגע...) 

ארזתי רק חלק מהחפצים עד שאבא שלי הגיע... נכנסנו לתחנה בזמן שמיגל הקריא לנו את מכתב השיחרור.

"הנערה L.L.B נמצאת במחלקתנו כבר 8 חודשים עקב פציעה עצמית וניסיונות אובדניים. היא אינה סובלת ממחלה נפשית ולכן איננו רואים טעם להמשיך ולהחזיקה במחלקה..."

בלה-בלה-בלה....

רבע שעה אנחנו יושבים שם בתחנה עם ד"ר מיגל. אבא שואל מה יקרה אם אתאבד בבית... מיגל מתחיל לגמגם.

אני מבקשת מאבא שיפסיק לבלבל במוח (הרי בבית לא אעשה את זה, אבל בדרך, מהאוטו, כן...).

יוצאים מהתחנה ונ' נכנסת אליה עם הוריה (האומְנים).

הוא מקריא להם בערך את מה שהוא הקריא לי...

הם יוצאים אחרי 10 דק' בערך...

נ' עומדת בכניסה לתחנה ורצה אלי. אנו מתחבקות ובוכות.

"יהיה בסדר", מנסות לנחם האחת את השניה.

פתאום - הפתעה! מיגל יוצא מהתחנה, לוקח את מכתבי השיחרור מהורינו ואומר: "אין שחרור"

"מה?!?!?!" נ' ואני עומדות מבולבלות.

"שמעו את התיכנון שלכן... מרב שמעה אתכן ואי לכך ובהתאם לזאת (טוב,הוא לא השתמש במילים האלה בדיוק...) אתן לא יוצאות מהמחלקה עד להודעה חדשה. ד', ז' ואבא (הוא היה קורא לאבא שלי "אבא") - אתם יכולים ללכת. הן לא יוצאות מפה. לא היום לפחות..."

נ' רצה לחדרה ופורצת בבכי. ד' וז' ההורים האומְנים שלה יוצאים מהמחלקה... אני מחזיקה את אבא שלי ביד ומתחילה לבכות...

"אבא אל תלך... בבקשה... הוא הבטיח לנו שנשתחרר... אבא אני מתחננת, אל תעשה לי את זה. לא רוצה להיות פה..."

מיגל חוזר ומפריד ביני לבין אבי. הוא ניגש איתו לדלת הראשית ומסובב את המנעול... אני רצה אחריהם, מתכננת לברוח מהדלת. מיגל רואה זאת ונועל חזרה.

ת נ ו  ל י  ל צ א ת  מ פ ה ! ! ! א ב א, ת צ י ל  א ו ת י !!  ק ח  א ו ת י  מ פ ה ה ה ה!!!  א נ י  מ ת ח נ נ ת ! ב ב ק ש ה ה ה ה ה ה !!!

אני צורחת.

אין קול ואין עונה.

"בוא לתחנה" מיגל אומר לאבי.

הם מתקדמים לתחנה ואז אני רואה את מיגל לוחש לאבי משהו באוזן. הוא פותח לו במהירות את הדלת השניה שבמחלקה ומבריח אותו החוצה...

אני רצה אחריהם אבל לא מספיקה.

דופקת על הדלת, דופקת וצורחת. ועדיין, אין קול ואין עונה.

אני חוזרת לדלת הראשית, בתקווה שמיגל שכח אותה פתוחה או משו...

הוא עומד ליד החדר שלי באמצע המסדרון וחוסם לי את המעבר עם ידיו. אני מנסה לעקוף אותו והוא לא נותן לי... צורחת ובוכה לו שיתן לי לצאת.

"תרביצי לי! נו!! תני לי אגרופים, סטירות, בעיטות. תוציאי עלי הכל!!!"

אני המומה. מיגל מבקש שארביץ לו?!

אני כמובן לא עושה זאת. הוא לוקח את ידי ומכה בעזרתה את חזהו. אני לא מוכנה להרביץ לו והוא גם יודע את זה... אני חושבת שהוא היה בהלם מזה שרציתי לחזור כ"כ בקלות לבית האלים שלי... לאבא האלים שלי.

אני בוכה, מתייפחת... ופתאום הוא... אוסף אותי, את כולי אל חיקו ומחבק אותי חזק.

כך, באמצע המסדרון...

אני בוכה בתוך חולצת הטריקו הכחולה שלו (זה מה שהוא מצא כנראה כשהקפיצו אותו מהבית למחלקה באמצע הלילה...)

הוא לוקח אותי לתחנה ומושיב אותי על הכיסא. מרב המדריכה, עדנאן האח ומיגל מביטים בי בזמן שאני בוכה, צורחת ומקללת.

אני רועדת בלי שליטה ומרגישה את הנזלת יורדת יחד עם הדמעות אבל לא אכפת לי. אני נסערת כולי.

מרב בהלם. אח"כ היא תבוא ותאמר לי שהיא לא ראתה אותי ככה בחיים... מסכנה.

אני יושבת כך, במצב המסריח הזה כחצי שעה עד שאני שומעת את מיגל מבקש מעדנאן שיוציא כדור איטומין...

"לאלאלא, בבקשה לא את הכדור הזה... בבקשה רק לא אותו..."

"לילינְבלום (כך מיגל היה קורא לי...), אם תסרבי נצטרך לתת לך זריקה... והדבר האחרון שאני רוצה זה שתבלי את הלילה קשורה... בואי תחסכי את זה מאיתנו. עבר עלייך מספיק בשעות האחרונות".

אני בולעת את הכדור (שלם... 40 מ"ג ארורים). הם נותנים לי לצאת אחרי 10 דקות, כשמרב מלווה אותי לחדרי...

אני שומעת את מיגל מבקש מעדנאן לצלצל אליו אם יהיו בעיות. מיגל הולך.

אני יושבת על מיטתי ועדיין רועדת... ידיים, רגליים...

חם לי בכל הגוף וחורף בחוץ. גשם זלעפות... אני מתפשטת ונשארת שרק בוקסר וגופייה לגופי. מרב מזכירה לי שאסור להתסובב כך במחלקה.

"שמה זין", אני עונה לה בבוטות ויוצאת למרפסת.

לפני זה אני נכנסת לחדרה של נ' לראות מה שלומה.

היא כבר רדומה.

מרב יושבת לידי בזמן שאני מעשנת את הפרלמנט לייט שלי. היא מחכה שהכדור יתחיל להשפיע...

הסיגריה מתנוענעת ורועדת מבין אצבעותיי והרגליים מקפצות להן ללא הרף. מרב מבקשת שאעשה קצת הרפיה... מנסה לתרגל איתי נשימות בשביל להרגיע אותי, אך אני לא משתפת פעולה.

עוברת לה שעה וקצת והכדור עדיין לא משפיע... עדנאן יוצא אלי, שואל אם אני עייפה (הם רגילים שהכדור מתחיל להשפיע אחרי חצי שעה לכל היותר). אני אומרת שלא. הוא מבקש שאכנס למיטה...

נכנסת לישון בזמן שמרב בודקת שאני אכן נרדמת...

 - - -

בוקר.

מיגל עושה ישיבת חובה, שזה אומר שכל המתבגרים חייבים להגיע לישיבת בוקר שבמועדון...

מיגל כמעט וגורר אותי לשם... אני שואלת אותו מתי ההשפעה של האיטומין תעבור. "עוד מעט", הוא עונה. אני לא מאמינה לו משומה...

בישיבת בוקר מדברים (איך לא) על מאורעות הלילה הקודם. פתאום אני פוגשת את עיניה הירוקות והמדהימות של נ'. הן לא ממש ירוקות ליתר דיוק, הן אדומות ונפוחות...

כולם מדברים על הרעש שהיה בלילה, חלק מבקשים לדעת מה בדיוק קרה בזמן שישְנו...

נ' ואני לא משתפות פעולה בשיחה למרות השאלות שמופנות אלינו מצד הצוות של משמרת הבוקר, מיגל והמתבגרים.

אני מדדה למיטתי בתום הישיבה.

מנסה לא לחשוב על מה שהיה אתמול... לא מאמינה שנתתי לעצמי להתפרק כך. . .

כעבור כמה שעות המסיבה של מיכל מתחילה.

מיגל מנסה להעיר אותי, מבקש שאקום למסיבה. אני לא יכולה... כ"כ רוצה לעשות את זה אבל העייפות מכריעה אותי. אני אוהבת את מיכל, באמת שאוהבת.. אבל לקחת איטומין זה כמו לבלוע 15 קילו של אבנים... כבדוּת נוראית בכל הגוף, תנועות איטיות והרגשה שהמוח צף + אי שקט כללי בגוף.

 משו שקשה להסביר במילים...

כל כמה דקות נכנס מתבגר אחר למנסה להעיר אותי... אפילו נ' קמה (נראה שהיא לא בלעה את הכדור...).

מיכל נכנסת לחדרי בתום המסיבה. אני מבקשת ממנה שתחכה כמה דקות ובנתיים נכנסת לסדנא בכדי להוציא את העבודה הלא-גמורה שהכנתי לה... הבית מהדאס.

היא רואה את העבודה ומתרגשת נורא... היא יודעת למה הכנתי לה את הבית דווקא. זה בעקבות השיחה שלנו מלפני שבועיים...

אני מנסה לשבת איתה כמה דקות, לפני שהיא הולכת... אחרי רבע שעה אני נשברת ומבקשת לחזור למיטה. אנחנו מתחבקות ואפילו קצת בוכות. אני לא מבינה איך זה שנשארו לי דמעות אחרי לילה קודם.

לא נותנת למחשבות מורכבות להיכנס למוחי והופ, צוללת שוב לשינה עמוקה עד לשבת אחה"צ...

יום ראשון מיגל מבקש שאכנס לחדרו ושואל לשלומי. אני פורצת בבכי ואומרת לו שלא טוב לי... הוא מחבק אותי ואומר שיהיה בסדר... אני עדיין לא מאמינה לו...

דיברנו על ההבטחה שלו, על זה שהוא אמר שהוא ישחרר אותי ולא קיים אותה. התברר שהוא לא היה יכול לשחרר אותי, רק בהוראת שופט... בגלל שהייתי שם תחת צו של בית משפט.

אנו נכנסים יחד לחדרי והוא מבקש שאסביר לו איך ננעלנו בדיוק... אני עדיין לא מספרת לו (אספר לו ולריקי האחות [שנפטרה... ;(] רק כמה חודשים אח"כ) אך הוא מבחין פתאום בהסקה... יש עליה שיפשופים רבים והיא אפילו נשברה קצת...

הוא שאל אם אני עשיתי זאת ואני עונה לו שלא, זה האח כללי עשה (בזמן שהוא ניסה לפתוח את הדלת).

הוא מסתכל בקיר שמעל מיטתי ורואה חור בקוטר של 5 ס"מ. שואל עליו ואני מגלה לו שעשיתי אותו עם סכין פרפר כשאחד המתבגרים היה קשור. חשבתי שאצליח להגיע לצד השני של הקיר וכך אוכל לשוחח איתו... הוא צוחק.

אני נשארת במחלקה "עוד קצת" עד לשיחרור...

ליתר דיוק משאירים אותי במחלקה עוד שנה וחודשיים...ואז שלחו אותי לסגורה.

שבוע טוסט...

L.L.B