לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

L.L.B


L.L.B - לא מדברת כאב. מראה אותו. וזיכרו - אין סכין חדה יותר מגעגוע!
Avatarכינוי:  L.L.B

בת: 40

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2009    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2009

שיחה עם יועצת ביה"ס היסודי


יום ראשון, ה-26.10.2008.
אני מרימה טלפון ליועצת ביה"ס היסודי שלי, ש"ל. כמה ימים לפני כן שוחחנו במייל... מצאתי את המייל שלה אחרי אינספור שיטוטים ברשת ולבסוף הגעתי אליו דרך הבן שלה (אל צ'אלו אותי איך )
בעצם... את המייל שלחתי לה מייל לפני שנתיים בערך, אבל רק אחרי שנה וחצי היא ראתה אותו... (כן-כן, מה שאתם שומעים).
אומרים שהכל מִן אללה.

זה מה ששלחתי לה אז, ב-3 אפריל 2007 20:16:

"מה שלומך ש'?
את זוכרת אותי? אני L.L.B... למדתי ב"*****" לפני פחות מעשר שנים...
האמת היא שאני פונה אלייך כי חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי.
את בעצם האדם הראשון שידע על הניצול מיני שעברתי. את האדם הראשון שעימת אותי עם כל מה שקרה...

מוכר לך? האם הצלחתי לרענן את זיכרונך או שעדיין לא...?
במידה וכן, אשמח אם תאמרי לי. יש לי מספר שאלות אלייך.

חג שמח שיהיה,

L.L.B"

וזה מה שהיא ענתה (שימו לב לתאריך...)

26 אוקטובר 2008 01:37

"L.L.B היקרה, אני ממש מתביישת שלא קראתי את המייל עד עכשיו. איכשהו עליתי על זה רק הערב. כמובן שאשמח לעזור ככל שאוכל. האמת היא שבמשך השנים הללו חשבתי עלייך הרבה. אם זה עדיין רלוונטי תוכלי גם להתקשר. המספר: *********

אני מחכה לטלפון שלך. עד כמה שזכור לי אפילו כתבתי את תקציר השיחות שלנו.

אני אחפש את זה.

להשתמע! ש"ל"

אז הכנתי שאלות כתובות כי ידעתי שיהיו קטעים בשיחה של בלאק-אאוט (ורציתי להיות מוכנה ולא לגמגם לה ) והרבה טישו.

אני מנסה לרענן את זכרוני ולראות מה אני בעצם זוכרת ממנה, מאותה יועצת...

דבר אחד זכור לי בעיקר- החיוך שלה. היא מסוג האנשים האלה שלא משנה מה תמיד, אבל ת-מיד יהיה להם חיוך מרוח מאוזן לאוזן על הפרצוף (גם אם זה הכי לא קשור לסיטואציה. אני תוהה מה היא עושה בהלוויות למשל )

אני גם זוכרת שהיא העבירה לכיתה שלנו כמה פעמים שיעורים ב"חינוך מיני" עלק.

באחד השיעורים אחת הבנות מהכיתה רצתה להסתלבט ושאלה את היועצת "מה זה לגמור", היועצת ענתה לה שלגמור זה להגיע לאורגזמה, פורקן.
וחברה שלי אמרה: "כן, אבל איך זה נשמע בדיוק?..."

והיועצת ענתה: "זה משהו כזה- "אהה...הההההה"

ואשכרה גנחה!!

אני פשוט זוכרת איך נשפכנו מצחוק בכיתה



אוקצור, מה שאני עוד זוכרת זה שהניצול מיני מצד השכן פסק (כיתה ח'), התחילו לי ירידות חדות במצבהרוח...
הפכתי לבחורה מסוגרת מאוד, תוקפנית בצורה מילולית, עם התקפי זעם ובכי בלתי נשלטים.

אני ממש זוכרת איך בהפסקות הייתי מניחה את הראש על השולחן ופשוט בוכהסתם כך...


ממה שהבנתי כנראה שאחד המורים שם לב לזה (הגיע הזמן באמת... אחרי שנים שלא ראיתם ) ויידע את היועצת.


זכור לי שבמשך כמה פגישות שהיו לי איתה היא ניסתה להוציא ממני מה עובר עלי...

כמובן שסירבתי לשתף, רק הסכמתי לומר ש"זה סוד ואסור לי לספר"...

היא תמיד הייתה שואלת - "ולמי כן היית מוכנה לספר?" ותמיד היא קיבלה את אותה תשובה - "אם היה לי כלב, הייתי מספרת לו..." (איזה פוסטמה הייתי אלוהים... )


 

סיפרתי לה רק לאחר כמה וכמה פגישות את הסיפור עם השכן ועד היום אני זוכרת את המשפט הבא שלה: "L.L.B, את יודעת איך קוראים למה שעברת נכון? זה נקרא ניצול מיני".

אני גם זוכרת איך קפצתי מהכיסא כשהיא הוציאה את המשפט הזה מהפה ואמרתי:
"לא... לא.. אני לא כמו אותן בנות שרואים בטלויזיה ושקוראים עליהן בעיתון. לא..."

הייתי פשוט בהכחשה טוטאלית!!

ומאז אני בעצם לא ממש זוכרת מה היה עם היועצת, אני רק זוכרת שהיא העבירה את העניין לפקידת הסעד נעמה ינון (על הZין שלי ) שאולי גם עליה ארחיב מתישהו.

חזרה לטלפון.

הרמתי את השפופרת כאמור ב-26.10.08 וחיכיתי...

ה"הלו" שלה נשאר אותו הלו...

כאילו הזמן קפא מגיל 13... דיסקסנו בהתחלה על שטויות, סיפרתי לה שחזרתי מחו"ל חודש לפני, שעבדתי בסלקום כשנה וחצי ועוד כלמיני שטויות (היא בטח חשבה שמזה הסתדרתי בחיים . אז זהו- שלא )

סיפרתי לה גם על האשפוז עקב הניסיונות האובדניים והיא הייתה בשוק. אבל ממש...
(מסכנה ).

ואז התחלתי עם השאלות... השאלה הראשונה ששאלתי הייתה איך התחילו הפגישות שלנו, למה היא ניגשה אלי?

ואז היא אמרה דבר שמאוד הדהים אותי - "L.L.B, המפגשים שלנו התחילו הרבה לפני שגיליתי על מה שעברת. את לא זוכרת? היינו נפגשות המון בחדר שלי בגלל כל הבעיות שהיו בבית עם האלימות של אבא כלפיכם.. את באמת לא זוכרת את זה? אני יכולה גם לומר לך שאת התלמידה שראשונה שיצרתי איתה קשר כלכך אינטנסיבי וארוך..."

שוֹק (ועכשיו כשאני חושבת על זה - אם בשנים שהשכן ניצל אותי מינית היו לי שיחות עם היועצת, איך היא לא שמה לב למען ה'??????????)

איך למען ה' לא זכרתי את זה?? אני עם הזיכרון המעולה שלי...

איך לעזאזל חשבתי עד היום שהמפגשים שלי איתה התחילו רק אחרי שהובא לידיעתה שאני "מתנהגת מוזר"?

נמשיך.

שאלתי מה סיפרתי על השכן, מה בדיוק אמרתי ואיך..

"אחרי שהסיפור עם השכן עלה, השיחות לא ממש זרמו. את כל הזמן פתחת וסגרת את הנושא הזה וכל הזמן האשמת את עצמך. אני גם ממש זוכרת שנורא אהבת בעלי חיים... דיברת על זה המון... אם לומר את האמת כשהובא לידיעתי שאת עוברת משהו על רקע מיני תחילה חשדתי באבא" (היא לא היחידה שחשדה בו... ).

שאלתי אותה מה בדיוק סיפרתי על השכן...:
"זכור לי שסיפרת שהוא גדול ממך בשלוש שנים ושהוא פגע בך בעיקר בשבתות"
(את הפרט הזה הדחקתי ושכחתי עם השנים. הוא חזר לתודעתי בפלאשבק לפני קצת יותר מחצי שנה )

היא אמרה גם שכל הזמן דיברתי על האלימות בבית ושפעם אמרתי לה שכשאימא מכינה לאבא קפה, אז אני יודעת שעכשיו הם לא רבים ושהכל טוב (זה מדהים... בפעם הראשונה שהשכן פגע בי אני זוכרת שהוא שאל אותי אם אני יודעת מה אימא עושה לאבא ובתמימותי עניתי "קפה"...)

היא הוסיפה ואמרה שהיה חשש שהוא יחזור לפגוע בי, אז היא פשוט אמרה לי מה לומר לו כשהוא ינסה שוב... לטענתה חזרתי והדגשתי שאני לא רוצה שהעניין יוודע להורי, ממש פחדתי מזה..

אבל כשביטאתי באוזניה מחשבות אובדניות ("לא ראית טעם בחיים...") היא יצרה
קשר עם אימי.

-פאוזה-

כששואלים אותי מתי התחילו לי המחשבות האובדניות בפעם הראשונה אני ישר עונה "בינואר 2001, כשהייתי מאושפזת במח' האורטופדית אחרי הניתוח שעברתי בברך".

לא זכרתי כלל וכלל שהיו לי מחשבות אובדניות גם בשנים שלפני זה .
העובדה הזו ציערה אותי נורא משומה...

-

שאלתי אותה מה היה בשיחה עם אימי בדיוק והאם היא הביאה לידיעתה את דבר הניצול המיני.

היא אמרה שלא ורק אמרה לה שאני נמצאת במצוקה ושיש לי מחשבות על המוות, ביקשה שישימו לב אלי (לדבריה אימא הייתה המומה והתקשתה להאמין).

היא אמרה שברגע שהבנתי שהיא דיברה עם אימא - ניתקתי איתה כל קשר וסירבתי לבוא ולשוחח איתה בחדרה.

זה מצחיק, אבל כשהיא אמרה לי את זה בשיחת הטלפון התחלתי לכעוס על מה שהיא עשתה (למרות שאני לא זוכרת את זה בכלל ).

שאלתי אותה למה היא עשתה את זה, למה היא בגדה באמוני. היא אמרה שהיא הייתה חייבת, בגלל שדיברתי הרבה על המוות...

היא גם זכרה שנראתי כמו בן, שהתלבשתי כמן בן, שהתנהגתי כמן בן ושהשתמשתי הרבה באלימות מילולית באותה תקופה שבה הסיפור התגלה.

שאלתי אותה מה היא חשבה על כל מה שסיפרתי לה... יודעים מה היא ענתה? "לא ידעתי שלילד בן 12 יכולה להיות זיקפה" (!!!)

אתם קולטים??? יועצת בית הספר, זו שהעבירה לנו שיעורים בחינוך מיני, זו שאמורה לדעת הכל על גוף האדם- מוציאה מפיה משפט כזה אידיוטי

לא ידעתי מה לומר לה, הייתי פשוט בשוק. אז שתקתי...

שאלתי אותה אם היא זוכרת איך הגבתי אחרי שהיא אמרה איך קוראים למה שעברתי. היא אמרה שהיא זוכרת טוב מאוד (ואף תיארה את תגובתי).

"...ככה הגבת אחרי שאמרתי לך שקוראים למה שעברת ניצול מיני."

היא אמרה את המשפט הזה ואני עפתי 11 שנים אחורה, לחדר שלה.
אני פתאום רואה אותי שם יושבת מולה, ממוללת את אצבעותיי, עיניי טמונות בריצפה, רגלי נעה בעצבנות.
אני חוזרת לחדר הזה שלה ופתאום מרגישה את מה שהרגשתי אז, כשהיא אמרה את צמד המילים האלה...

פי מתייבש והיא מרגישה שאני לא איתה.
"הכל בסדר L.L.B? אמרתי משהו שלא היה צריך להיאמר?"
"לא.. אני בסדר. החזרת אותי פשוט אחורה עם המילים האלה והקול שלך..."

אני מתחילה להרגיש מוצפת... מאחלת ליועצת כל טוב ושאם תיזכר בפרטים נוספים שתיצור עימי קשר.

היא מאחלת לי חזרה כלמיני 'תרגישי טובים' כאלה ואני מנתקת (או שאולי מנותקת?).



אני יושבת בחדרי המומה מהשיחה. לא מאמינה שעשיתי את זה (והרי עשיתי דברים קשים יותר בעבר...)...

10 דקות לאחר מכן מתקשרת אלי ח', חברתי הטובה ביותר.
שואלת מה קורה... אני מאלצת את עצמי להישמע צלולה. היא קולטת שמשהו קרה...


"מה קורה L.L.B? למה את נשמעת ככה? אל תגידי לי ששוב חתכת..."
"לא לא חתכתי, אבל אני לא רחוקה מזה..."

אני מנסה להתחמק מלספר לה על היועצת, אבל היא אלופה בלהוציא ממני דברים.
אני מספרת לה בקצרה, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים...

היא תוהה בשביל מה הייתי צריכה לשוחח איתה או כמו שהיא אמרה "למה את צריכה לחזור אחורה כל פעם?? את רואה איך זה עושה לך רע אז פשוט תחסכי את זה מעצמך וזהו!"

אבל ח' שלי, החצי השני שלי...- היא לא מבינה שכל פיסות המידע הזה, החלקים בפאזל הזה שנקרא החיים שלי חשובים לי מאוד מאוד. אני מנסה להסביר לה את זה אבל היא לא מקשיבה, היא כועסת, אולי בצדק ואולי לא.
"תתחילי לחיות במקום לעשות מהעבר מרכז חייך. תהפכי את זה לתחביב... תחשבי אם זה מה שאת רוצה לעתיד שלך." המילים שלה מכאיבות כלכך... דמעות נקוות בעיניי .

"את שמה לב L.L.B, שאת נמצאת בטיפול כבר מלא זמן ואת נשארת אותו הדבר.
אולי זה אומר שהטיפול הזה לא טוב בשבילך, שהוא לא יעיל!"

מנסה להסביר לה שלא כך הדברים עובדים, מנסה לצטט לה משפטים מספרי פסיכולוגיה שקראתי ולומר לה שטיפול בנפגעי תקיפה מינית הוא לרוב לא טיפול קצר, הוא יכול להיארך שנים ויכולים לצוץ במהלכו המון רגרסיות וקשיים.

מה שאני מצליחה לומר לה זה רק "את לא מבינה ח'..." והיא מתפרצת לדברי ואומרת:
"אני בחיים לא אוכל לומר לך אני מבינה, כי מעולם לא נXנסתי ומעולם לא היו לי מחשבות אובדניות. כל מה שאני אומרת לך אני אומרת מהלב כי את חשובה לי וכי אני רוצה שתמשיכי הלאה בחיים ותצליחי. אני מודה לאלוהים על היום שבו הכרתי אותך ומודה לו על מי שאת. את בנאדם מיוחד ואני לא רוצה שיהיה לך רע..."

היא ממשיכה עם המילים הללו ואני מתחילה לבכות... מה זה לבכות? עוד שניה יוצא לי דם מהעיניים!! ;-(

אני מנתקת את השיחה והיא מנסה להוציא ממני בשניות האחרונות הבטחה שלא אפגע בעצמי.
אני אומרת לה שאני לא יכולה להבטיח לה שום דבר.
מה לעשות, לא מסוגלת לשקר לה.

אני מנגבת את הדמעות, מכחכחת בגרוני וניגשת לאימא שלי, מנסה להבין ממנה מה היא זוכרת מאותה שיחת טלפון שהייתה לה עם היועצת.
היא לא מבינה על מה אני מדברת... "היועצת מעולם לא דיברה איתי על זה שאת רוצה למות" (???).

עכשיו אני מבולבלת... אבל אז אני אומרת לעצמי שכנראה אימא מדחיקה. וזה בסדר, אני לא כועסת עליה או משו.

היא מנסה להבין למה אני שואלת. אני מספרת לה על שיחת הטלפון... אני מספרת לה בשתי מילים ותו לא. אין לי כוח להיכנס לזה שוב...

היא מחבקת אותי חזק ומבקשת (בפעם הטריליון) סליחה על זה שהיא לא ראתה מה שעובר עלי, סליחה על זה שלא הצילה אותי כל השנים שבהם עברתי את הניצול.


לאחר מכן עשיתי משהו שאני מעדיפה לא לפרט (כדי לא לתת רעיונות. אהמממ... ) שבסופו אימא מצאה אותי איפשהו, צהובה.
"L.L.B למה את צהובה? הכל בסדר?"

אני מנסה להסתיר את היד, שלא תראה שחתכתי. הרי רבע שעה לפני זה הבטחתי לה... אבל אני לא עומדת בזה ומתמוטטת על הריצפה. היא צורחת לאבא שיבוא מהר. הוא מגיע ומנסה להבין מה קרה. הם מדברים איתי אבל אני לא מצליחה לענות, רואה אותם כפול. כמה שניות לאחר מכן אני גם לא שומעת מה שהם אומרים לי. יש באוזניי ציפצוף מחריש אוזניים. כמו צופר.

אבא מרים אותי מהריצפה ומניח אותי על המיטה. אימא מרימה לי את הרגליים ועל הדרך מפשילה לי את השרוול ורואה את החתך.
"היא חתכה".
אבא מציץ ואומר שצריך לנסוע לט.ר.מ. אני ממלמלת לו שאין צורך כי החתך לא עמוק (באמת שלא!), אבל הוא מתעקש ואימא צועקת "תראי את הפנים שלך! ירד לך כל הצבע!!"

הוא מכניס אותי לרכב ומתחיל בנסיעה. ח' מתקשרת.. אני לא עונה. היא מתקשרת שוב כעבור כמה דקות ואני עונה.

"חתכת כלבה?"
"כן, חתכתי..."
"ידעתי. אינשאללה פעם הבאה תחתכי ת'עורק הראשי ותמותי".
(לא להיבהל אנשים, ככה מתנהלות לא מעט שיחות בנינו. הכל בצחוק כמובן )
אחרי כחצי דקה אני אומרת לה שאני לא מסוגלת לדבר כי היד שאוחזת בטלפון נרדמת לי. כנראה שאיבדתי לא מעט דם...

אנחנו מגיעים לט.ר.מ ומי הרופא שנמצא שם? נכון, ד"ר פרקר הבהמה (יתכנו תמונות קשות) .

איך שראיתי אותו הבנתי מה הולך לקרות... לחשתי לאבא שלי שיתכונן להגיע למיון.
כשהוא שאל למה, הסברתי לו שהרופא הזה מעולם לא הסכים לטפל בי. הוא קורא לכל החתכים שאיתם אני מגיעה לט.ר.מ "ניסיונות אובדניים" ובשל כך מעיף אותי למיון.

"אני רוצה לראות שהוא לא מטפל בך..." (פרקר לא יודע עם מי יש לו עסק )

תורי הגיע וקיבל אותי רופא אחר. כנראה שדקה לפני כן פרקר קלט אותי בזוית עיניו והספיק לומר לרופא שלא יטפל בי, כי זהבדיוק מה שקרה... וכששאלתי את הרופא אם הוא קיבל הנחיות מפרקר, הוא לחש שכן... אבא שלי יצא בזעם וחיפש את מאדרפקר (זה היה משעשע נורא.. ). כשהוא מצא אותו הוא התחיל לצרוח עליו שאין לו זכות לסרב לטפל בי ושאני מטופלת שהגיעה לקבל טיפול כמו שאר האנשים שפֹה ובלה בלה ידה ידה...

כשראיתי שאבא מתחיל לאבד שליטה משכתי אותו משם ואמרתי לו שלא ינסה אפילו כי הרופא הזה אטום.
אז בזמן שד"ר מאדרפאקר רשם לי את ההפניה למיון אבא שלי עמד לידו ולא הפסיק לאיים עליו ולקלל אותו.

בדרך-כלל אני לא מצדדת באלימות המילולית של אבי, אבל הפעם הגיע לבנזונה .

בכ"מ, הגעתי למיון עין כרם ושם ייבשו אותי 5 שעות עד שהפסיכיאטר (מתמחה) הגיע לבדוק אותי.

השיחה איתו הייתה משעשעת כי ניכר היה עליו שהוא מתלמד ולא מיומן בכלל...

בתום שיחתנו הוא התייעץ טלפונית עם פסיכיאטרית בכירה והיא המליצה לאשפז.
התחלתי לצחוק לו בפרצוף ואמרתי לו שהוא יכול לחלום, אני לא מתאשפזת.

הליצן חשב שנולדתי אתמול ואמר "אפשר להוציא לך הוראת אשפוז, את יודעת". "
אתה ידע מה אני יודעת? אני יודעת שאם אני לא קטינה ואם אני לא סובלת ממחלת
נפש אי אפשר להוציא לי הוראת אשפוז או לאשפז אותי בכפייה, אז תשכח מזה".

הוא ביקש לשוחח עם המטפלת שלי ולאחר שיחה של 5 דקות שבה כנראה היא
הבהירה לו שלא כדאי לו להתעסק איתי כי אני מכירה את כל המערכת האשפוזית
מקרוב - הוא נאות לתת לי מכתב שחרור.

הערב הארוך הסתיים בזה שאבא הזמין אותי למסעדה בשרית שווה ביותר ואני בתגובה למחווה המשעשעת אמרתי שכנראה שווה לחתוך, אם זה מה שגורם לו לפתוח את הכיס .

-

* תודה שקראתם עד לפה וסליחה על האורך.
בעצם, זה הבלוג שלי, מותר לי

אני מתנצלת על שלא מעדכנת את הבלוג, כי בשביל לעשות זאת אני צריכה להתפנות רגשית ולרוב זה לא קל .

עדכנתי אותו היום פשוט כי ביום שישי בצהריים חזרתי מסיני (תקנאו ) אז הראש שלי התפנה קצת (נסעתי בשיא הספונטניות עם חברה מקסימה ונזרקנו בביר סוויר בחוף אקווריום (החושה של עאוּדה-שבת-עוף )

יש לי הרבה מה לספר... למשל על זה ששיתפתי את אימא בהפלה שעברתי לפני כשנה, על המריבות הקשות שיש בבית, על זה שאני כלכך רוצה לצאת מהבית (), על הניסיון האובדני הקשה של מאור- ילד מקסים שהיה מאושפז איתי באיתנים ועוד המון דברים.

אבל כמו שאמרתי - לכתוב בשבילי זה להוציא דברים ממגירות כאובות, דברים מציפים... אז בשביל האופטימיות הנה במיוחד בשבילכם תמונות מסיני -








חג שמייח חברים...


L.L.B



נכתב על ידי L.L.B , 29/3/2009 00:44   בקטגוריות אובדנות, אמא, חתכים, ילדוּת, ניצול מיני, עבר, פסיכיאטריה, שכן  
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של L.L.B ב-26/4/2010 21:11
 





38,839
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , משוגעים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לL.L.B אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על L.L.B ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)