(המשך מהפוסט הקודם)
חתכתי.
פ' המלווה שלי ממסל"ן התקשרה אלי היום ב-4 בכדי לעדכן אותי בתוצאות...
"אין לי בשורות טובות מאמי..."
אני נכנסת לחדר צדדי. מרגישה שעומדת להתעלף. מתיישבת.
"היא (אילה פרוקצ'יה) זיכתה אותו מחמת הספק בגלל שלא הייתה הוכחה (כגון zרע) למה שקרה..."
זהו. הדם אוזל לי מהפנים... אני פורצת בבכי... נציגים שעוברים בסמוך לחדר ניגשים, מחבקים... שואלים מה קרה.
לא רוצה שיגעו בי. רוצה ללכת מפה, רוצה לבית, למיטה. רוצה לישון. רוצה לבד. רוצה שקט, רוצה שקט, רוצה שקט......
המלווה ממשיכה לדבר ולספר על גזר הדין (הסופי), אבל אני כבר לא מקשיבה... המוח התעופף לו למחוזות אחרים.
ניגשת לאחמ"ש שלי. מבקשת אישור לצאת מוקדם. הוא רואה שאני בוכה ונסערת...
זהו. יצאתי מהעבודה.
ח' חברתי הטובה מתקשרת אלי במקרה אחרי מס' דקות (יש לה חושים מדהימים... ♥). היא עובדת בסמוך אלי ורוצה לדעת מתי אני מסיימת לעבוד. אני פורצת בבכי, ממלמלת לה שאיני יכולה לדבר כרגע ומנתקת. היא מתקשרת שוב, ושוב... לא מוותרת לי, לא מוותרת עלי...
פתאום היא נזכרת שיממה קודם לכן סיפרתי לה שאני אמורה לקבל את גזר הדין.
"הוא יצא זכאי?", היא מסמסת לי.
"כן", אני משיבה. אין לי כוח לדבר... רוצה לבד... רוצה שקט.
המטפלת מתקשרת. פ' כנראה עדכנה גם אותה. אני מסננת... משאירה לי הודעה בתא קולי... היא נשמעת מודאגת (מממ.. מעניין למה).
היא מסמסת לי "L.L.B, אני פה. תתקשרי אלי".
לא מתקשרת. רוצה לנצור את פי לעד... לא טוב לדבר.
נוסעת-בורחת לתחנה המרכזית. נכנסת לשירותים מתפרצת בבכי מלווהו בקוצר נשימה. לא מפסיקה לבכות...... כ"כ רוצה לצרוח לאלוהים! אבל כנראה שהאחרון לא נכנס לשירותים מסריחים, אחרת הוא היה בא בכבודו ובעצמו, אוחז בידי ומלווה אותי למקום אחר שבו לא יכאב לי יותר.
מוציאה ת'סכין. לא רוצה שיכאב לי, לא רוצה.
הולכת להוציא/לנקז את הכאב הבלתי נסבל דרך היד...
המשפט שליווה אותי בשנה וחצי האלה, בשנה וחצי שבהן חיכיתי וציפיתי לגזר הדין של העליון הוא - "והכאב לא ינצח, הדמעות לא ירדו לנצח, רק האמת תלך זקופה לה ברחוב".
המשפט הזה כבר לא נוגע אלי, לא מדבר יותר...
עכשיו זה - "והכאב כנראה ניצח, הדמעות ירדו לנצח, והאמת תלך שפופה לך ברחוב..."
(*זהירות! ייתכנו תמונות קשות...*)
אמרתי לאורטופד שתפר אותי שאני לא רוצה לראות פסיכיאטר... הוא (בניגוד לרופאים אחרים שיצא לי להכיר) לא התווכח ונתן לי מכתב שיחרור בו במקום, אבל רק אחרי שהאורטופד הבכיר בדק אותי גם. הם פחדו שפגעתי בגיד/שריר... (כאילו שזה מזיז לי)
ועכשיו... עכשיו רק רוצה לבד... רוצה שקט.
עדיין לא מצאתי את השקט שלי, את הנחלה.
מה כבר ביקשתי אלוהים מה???
L.L.B
- ומשפט לכל המתלבטות, האם להתלונן או לא - אל תתלוננו! אני יודעת שיותר מאוחר אני בטח אצטער על המשפט הזה, אבל אני אומרת אותו מתוך כאב גדול... זה לא שווה את זה... במשך ארבע וחצי שנים (מאז מה שקרה בעצם...) עברתי 17,000 מדורי גיהנום, הייתי בטוחה שזהו, בית המשפט העליון ידחֶה את העירעור, אבל המערכת המשפטית (שוב) איכזבה ובגדול. 
* כל הלינקים ב'מקום' אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B
