החלטתי ללכת בסוף לסרט. לבדי.
התייעצתי על זה עם המטפלת שלי היום וניסינו לחשוב עם מי אוכל ללכת...
אף אחד.
ניסינו לחשוב עם מי הייתי רוצה ללכת, אולי עם ח', חברתי הטובה.
בעצם גם לא.
פחדתי מפלאשים (והיו), פחדתי שאזכר בדברים שלא זכרתי (2 דברים), פחדתי שאתפרק (התאפקתי שלא), פחדתי שאשתגע (לבנתיים זה לא קרה), פחדתי שאפחד.
הגעתי מוקדם מן הצפוי לסינמטק שבבנייני האומה מכלמיני אילוצים... ישבתי שם עם חולשה איומה כי תרמתי דם לפני כן. הרגשתי רעע...
ואז בסביבות השעה 19:30 התחילו להגיע אנשים... אישה אחת. ואיש. ואיש ואישה. ועוד אישה, ועוד, ועוד אחת... וזה לא נגמר!
ואז אני רואה פתאום את כבוד השופט אורי בן-דור (השופט שהאריך לי בעצם את צווי האשפוז כשהייתי ב"איתנים") ומסביבו לא מעט אנשים. רציתי לפנות אליו, אבל החלטתי להמתין.
ואז ראיתי עוד גבר שהיה מוכר לי משומה...לא יודעת למה, אבל איך שראיתי את אותו גבר המילה הראשונה שעלתה לי לראש היתה "איתנים".
בהתחלה חשבתי שהוא היה מאושפז יחד איתי באיתנים (במבוגרים)... אבל לא הצלחתי להיזכר ממש...
נו מילא.
נכנסתי לאולם והתיישבתי לי לבדי. בן דור התיישב לידי בדיוק יחד עם אשתו.
"זוכר אותי כבודו?" אני שואלת חצי במבוכה.
"מממ... אם תזכירי לי אני אזכור" (כנראה שהגיל עושה את שלו... 
)
"בשנת 2001 עד 2002 הארכת לי כל כמה חודשים את צווי האשפוז באיתנים".
"למה היית שם תזכירי לי?"
"ניסיונות אובדניים, פציעה עצמית..."
"נו ואיך הייתי?"
"היית בסדר גמור. שתדע לך שאני מאוד מכבדת ומעריכה אותך מאז... אתה שופט מאוד מיוחד שמדבר עם כולם בגובה העיניים. אני מכירה לא מעט בני נוער שאמרו לי זאת".
"תודה תודה... אני משתדל. אבל ככה צריך להיות, לא?"
"כן, ככה צריך להיות. אבל לא כולם חושבים כמוך... אני זוכרת שבפעם האחרונה שהארכת לי את הצו ביקשת שאכנס לחדרך ואשב על הכיסא שלך. שוחחנו ארוכות וכמעט בכית אפילו... חייבת לומר לך עכשיו כבודו, הרגשתי מאוד לא נעים. מי א-ני?! שאשב בכיסאו של השופט בן-דור?!"
"ואיך את מרגישה היום?"
"בסדר..."
"החיים יפים?"
"שאלה קשה שאלת אותי. אל תכשיל אותי"
-הסרט מתחיל-
עיניים מספרות.
שפתיים לוחשות.
זה מה שרואים.
ארבע נשים בקלוז-אפ שגורם לגוף שלי לרעוד מספרות את סיפורן האישי והחודרני (תרתי משמע).
כ"כ רוצה לכתוב מה היה, אבל המילים נתקעות לי.
נאלמת.
פתאום באמצע הסרט אני נזכרת. האיש שראיתי בחוץ ה השופט צבי סגל!!! ראש ההרכב!!! (פרטים נוספים עליו תוכלו למצוא פה ופה).
ומי זה שיושב באותה שורה שלי באולם? ליד אשתו של בן דור?
האאאאאאאא!!! יעקב צבן! שופט נוסף שהיה בהרכב. מצחיק, רק היה חסר שהשופטת השלישית חנה בן-עמי היתה נוכחת וממש הייתי מרגישה בבית...
הרגשתי מוזר... את צבן לא חיבבתי בכלל מתחילת המשפט והוא גם השופט היחידי שביקש לזכות מחמת הספק. היה לו מוזר שקרו לי כלמיני מקרים שדומים אחד לשני באופיים. אני זוכרת שבעיקר היה מוזר לו הסיפור מער"ן (הסיפור השני למטה). איכשהו זה עלה במהלך המשפט ולא יכולתי שלא להתייחס אליו...
מצטטת את דבריה של השופטת המקסימה חנה בן עמי: "בהתייחס לאלו ולכל מה שנכתב בחוות דעתו המפורטת של חברי סגן הנשיא צ. סגל, אינני סבורה כי יש באישיותה המורכבת, במצבה הנפשי ובהתנהלותה של המתלוננת, כפי שהם משתקפים מחוות דעתו של חברי י' צבן, ושהינם בוודאי רֵאִי לנסיבות חייה הקשים טרם אירוע התקיפה, כדי לפגום באמינותה בכל הנוגע לארועים הללו.
לפיכך, אני מצרפת דעתי לדעתו של חברי סגן הנשיא צ' סגל.
הוחלט בדעת רוב להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום
שנאתי אותו שוב כשראיתי אותו בסרט. הוא כ"כ פגע בי אז... 
. לדעת ששופט מפקפק באמינותי זה אחד הדברים היותר משפילים שיכלו לקרות לי...
ז"א הוא אמר שהוא מאמין למקרה עם הנהג, אבל מוזרים לו שאר המקרים... הם גם שאלו אותי למה לא התלוננתי נגד אדם אחר שפגע בי (זה היה כתוב בתיק האישי שלי מאיתנים). פגיעה שבעקבותיה הגעתי לחדר מיון עם דימום פנימי... הסברתי שאת המקרה ההוא (זה עם חדר המיון) לקחתי יותר קשה ואני מרגישה קושי עצום לדבר על זה אפילו. ראש ההרכב צ.סגל רכן לעברי ממקום מושבו ואמר שאני לא חייבת לדבר על זה עכשיו, אבל חשוב שאעלה את זה בטיפול ואטפל בזה. הייתי בהלם מהתגובה הזו שלו... כ"כ רגיש!
אז מה צבן לעזאזל עשה שם?! היה נראה אז שהוא לא מאמין בדיוק למתלוננות (המלווה מהמרכז סיוע סיפרה לי שאני לא הראשונה שהוא מפקפק באירועים שקרו לה...)
אולי הוא בא לעשות תיקון. אולי... הלוואי וזה יעזור למתלוננת הבאה.
-הסרט-
הבטן עדיין הפוכה והראש בעננים... מרחף לו בעולמות שונים.
הולכת לשירותים.
חייבת...
רק עוד אחד.
אחד קטן.
בלי תפרים.
חותכת...
עמוק.
יותר...
ויותר.
ואז הדם לא מפסיק לרדת. אני מנסה לעצור והוא ממשיך וממשיך. אני לא מבינה מאיפה יש לי כ"כ הרבה דם בגוף. הרי תרמתי היום דם לעזאזל!!!!!
אני מדביקה לחתך גליל שלם של טישו ויוצאת בריצה מהשירותים.
הכרתי לא מעט אנשים באולם ולא היה לי כוח לאף אחד (חוץ מבן דור שהייתי חיבת להוקיר לו תודה). ראיתי מישי מהמרכז סיוע (גאיה אם אני זוכרת נכון) שליוותה אותי פעם לפגישה בתחנה בריאות הנפש עם הפסיכולוגית הקודמת שלי (איה), ראיתי מישי שהיתה מנחה באיזה קבוצה שהשתתפתי בה בעבר. ועוד כלמיני...
"רק שלא יראו רק שלא יראו", אני מתפללת בליבי
רצה למד"א (ט.ר.מ)
תפרים... שוב...
תופר אותי אותו רופא שהעיף אותי למיון בפעם הקודמת שהגעתי לט.ר.מ., הוא זכר אותי ואת כל הסיפור שלי וכמעט התנצל על ששלח אותי אז למיון. הוא אמר שהוא נבהל. פחד שאתאבד...
נוסעת לבית.
תרמתי דם היום. פעמיים.
על הסרט -
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=759527&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0
סורי שלא מצליחה להעלות תמונה של החתך המדובר. עייפה מדי בשביל להקטין אותה וכל החרא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B
