זה קורה לי שוב. קשה אז אני בורחת. נשארתי אותה ילדה מפוחדת.

נכנסתי לתסבוכת בלי מוצא. שם חרא ופה חרא. ואלו האפשרויות היחידות שיש לי. שם או פה.

אז אני חוזרת להרגיש רע עם עצמי, דווקא כשכל העולם חושב אחרת לשם שינוי.

וזה לא יעזור שתגידו לי שאני צריכה להחליט... כי אני יודעת את זה לבד. אבל אף פעם לא הייתי טובה בלהחליט. ועכשיו יותר מהכל אני לא מצליחה.

אז אתם מתחילים לדבר הרבה ובאמת שזה מאוד יפה מה שאתם אומרים. אבל אתם לא מבינים את מה שאני אומרת, אתם אפילו לא קרובים.

אני לא מסוגלת לעזוב הכל ולחזור. כי זה יהיה עוד מקרה של "קשה לי אז אני עוזבת". אבל אני לא יכולה להשאר רק כדי להפריך את הסטיגמה.

אז לבנתיים, אני במצב פתטי של בריחה מהמציאות על ידי שינה, אכילה מופרזת והכאבה לעצמי. כאילו שלישון לאכול או לכאוב יעבירו את הבלבול, או יתנו לי מענה.

מזמן לא כתבתי בבלוג וגם כשכתבתי אז לא ממש נפתחתי. כי תמיד חשבתי שלהטעמת עם מסך זה קצת בלתי אפשרי. אבל עכשיו זה נראה לי המעשה הכי נכון. כי המסך אולי לא עונה אבל כשאני מסתכלת על המילים, אני מצליחה אולי רק קצת להבין.

אני מרגישה ככך פלסטיק. כלכך מתנשאת. אפילו בפני עצמי יש לי הצגות. וזה כלכך צבוע כי אני שונאת אנשים כאלה. אנשים כמוני מסתבר.

אז אני מרגישה יותר בכלא מתמיד. אולי אין בו סורגים וסוהרים, אבל כרגע הוא יותר מוחשי מהחופש. אני כלואה בתוך המציאות המחורבנות הזאת, בתוך המבוי הסתום. בתוך האידיאל שהחברה הציבה בפניי- זה שאני מתריסה נגדו בבהירות, בתוך האידאל שאני הצבתי בפניי- וכנראה שהוא גבוהה מדיי, לא בשביל האנשים שבחוץ, אלא בשבילי.

...

הפוסט נכתב בשבילי. בשביל שאני יבהיר את עצמי בפני העולם. אני אמנם מרגישה רע כרגע אבל באמת שאני יודעת לבד מי פה לצידי וכנראה שאפ בחרתי לכתוב על זה בבלוג ולא לפנות עלייכם אז זאת הייתה הכוונה. אז תחסכו לעצמכם את זמן התגובה שאומרת "אני פה בשבילך ואני אוהבת אותך ובאמת שאני מבינה אותך ובלה בלה". אני מעריכה את זה אבל אם הייתי מחפשת את זה לא הייתי פונה אל הבלוג...