יומני תל-אביב

תל אביב מתגעגעת לאירופה, ואירופה זה כאן בשרונה, מושבת הטמפלרים.

אנחנו מגיעות מרחוב הארבעה, הסואן והעסוק, ונכנסות לדרום הקרייה, אל מושבת הטמפלרים השקטה והשלווה  – שרונה.

נגיד שאנחנו נשים טמפלריות, ונגיד שהזמן הוא אמצע המאה התשע-עשרה ואנחנו גרות באיזה כפר קטן בגרמניה, אבל הקהילה הקטנה והמאמינה שלנו, מחליטה בלהט האמונה והמשיחיות לעשות מעשה, לנסוע הרחק הרחק לארץ הקדושה והצחיחה, להפריח את השממה ולזרז את ביאת המשיח.  לבושות שמלות כפריות, סינרים וכובעים לבנים, אנחנו עולות על אניה, נוחתות ביפו, וקדימה לעבודה.

אבל אנחנו לא. אנחנו כאן ועכשיו, מטיילות ליד בתי הנשים ההן, ויכולות לראות אותן עודרות את גני הירק הקטנים והפוריים שלהן, חובצות את גבינת העזים העשויה חלב שקנו מערביי הסביבה, תופרות ורוקמות את בגדי העבודה והחג, ובעיקר מכבסות מבשלות ומפטפטות בגרמנית זו עם זו, כשפרצי צחוק בריאים פורצים מתוך הפטפוטים מדי פעם בפעם, כי ככה זה בגרמניה. אוהבים לצחוק.

באמצע המאה התשע-עשרה, הגיעו הנה הטמפלרים, נוצרים שרצו להביא גאולה לארץ ובעיקר לעצמם, חיו כאן כשמונים שנה, נעלמו כלעומת שבאו והשאירו אחריהם איים של חלום אירופאי אבוד בחיפה, בתל אביב, בירושלים, בבית לחם הגלילית ובבני עטרות, להזכיר לנו שהדברים היו יכולים להראות אחרת. 

הם חלמו לזרז את ביאת המשיח, אך במקום המשיח באו הבריטים, וכשבמלחמת העולם השניה החלה לנשב במקומותיהם של הטמפלרים הרוח הנאצית ורבים מהם הפכו חברי מפלגה, הבריטים, שהיו ידועים ברגישותם הרבה לגרמנים עונדי-צלבי-קרס, מצדיעים במועל-יד במסדרים חגיגיים, וצועקים הייל היטלר, הפכו את נחלותיהם לגטאות, וסילקו אותם באלגנטיות לערבות אוסטרליה.

הטמפלרים עפו להם רחוק מכאן, אך בתיהם האירופאיים היפים נשארו מאחור, זכרון לאורח חיים חרוץ, מסודר, נקי, תרבותי וספורטאי  להפליא, ואנחנו, שהשארנו את אירופה מאחור, משמרים את שכונותיהם בקפידה, אולי מפני שבלילות החורף הקרים אנחנו מנסים עוד לתפוס את ריח שטרודל-התפוחים והקפה-עם-קצפת ששתו הורינו ובעיקר הורי הורינו, בבתיהם כשהשלג ירד בחוץ. 

כבר בשנת 1877 כתב יואל משה סלומון בעיתון "יהודה וירושלים" על מושבות הטמפלרים, והביע  פליאה על כך שבזמן כל כך קצר הצליחו  להפריח את השממה, ולבנות להם מושבות כל כך יפות ואלגנטיות, ואילו אנחנו, היהודים, משום מה - לא.   

"שמנו לבינו גם על הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמינו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופי, ברחובות רחבות ובנינים מפוארים עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת מערי אירופא הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בשנים מועטות, ויושביהם רואים פרי בעמלם. "

  בית הבד

אנחנו מטיילות בדרום דרום הקרייה, ליד היקב הישן והיקב החדש של הטמפלרים. מן הידועות הוא שבין שני היקבים עוברת מנהרה.  

המנהרה הסודית הזאת מקשרת בין שני הבניינים העתיקים והיפים, היקב הישן והיקב החדש, ושם הועברו ואוכסנו בקבוקי היין.  אין כמו ידיעה כזאת לעורר את סקרנותנו ותשוקתנו להכנס פנימה. אך נכסים השייכים לציבור ומנוהלים על ידי נבחרי הציבור, הם בדרך כלל נכסים סגורים לציבור ואנחנו נשארות בחוץ.

ניצנים ראשונים של הפארק הנפתח במקום ניתן לראות כבר עכשיו. הציבו שם שולחנות פיקניק צבעוניים, שעליהם מודפסות תמונות ישנות של הטמפלרים ואורח חייהם. רעיון קיטצ'י באופן נחמד. 

כאן היה השעון הגדול

הבתים של הטמפלרים, שיש בהם פשטות אלגנטית, ישופצו וישוחזרו, ויהפכו בקרוב לבתי קפה וגלריות. 

אני מספרת לתמי על הקשר המשפחתי שלי עם משפחת וולר, משפחה טמפלרית שחיה בשרונה, או כפי שהיא נקראה אז, המושבה הגרמנית.

מרים ומנחם קנול, סבתא וסבא של בעלי יואב, הגיעו בשנות העשרים לארץ ובנו את ביתם בחולות תל-אביב ליד השכונה הגרמנית. סבתא מרים, שהיתה גיורת אוסטרית, דוברת גרמנית, שהלכה בעקבות בעלה לבנות את הארץ, התיידדה עם בני משפחת וולר הטמפלרית שהתגיירותה נגעה מאד ללבם.  סבתא ציפורה, שהיתה אז ילדה קטנה, מספרת שלבקר בבית הגברת וולר היה כמו ללכת לגן-עדן ובחזרה. שם החלב היה חלב, הביצים היו ביצים, והלחם הטרי שיצא מהתנור שעליו מרחו את החמאה 300% היה לחם.  והיתה להם גורן, שילדי משפחת וולר והילדים האורחים היו משתוללים בה על ערימות החציר, והיו להם המון פרדסים סביב תל אביב, ולפרדסים היו בריכות מים, והיתה להם בריכה אחת עם גפן מעליה שהיו צפים בה על הגב וקוטפים ענבים ואוכלים באמצע הקיץ.  עד שהשתנו הזמנים. הבן הצעיר של משפחת וולר הטמפלרית חזר לגרמניה, הצטרף לצבא הנאצי ונהרג. הבריטים הטילו עוצר על השכונה התל-אביבית השקטה, ומתחו סביבה גדרות תיל, וגן-העדן הלך ודעך, עד שהתפוגג כליל.

נשים טמפלריות קולפות תפוחי אדמה.  גברת וולר ראשונה משמאל