קשה לכתוב על שדרות בן-גוריון ועל מקומות שקוראים להם "שדרות", מפני שהמילה שדרות היא מילה ברבים והשדרה היא בעצם אחת. כך יוצא שאת כותבת ששדרות בן גוריון היא שדרה יפה מאד ונעים להתהלך בה, או ששדרות בן-גוריון הוא רחוב מוצל וסימפאטי. התלבטתי ובדקתי שוב ושוב, עד שלבסוף הגעתי לפתרון. שדרות בן גוריון ברבים והמשך המשפט ברבים, ושיסלחו לי השדרות – השדרה - הרחוב, העיקר העברית.
שדרות בן גוריון הן מין שדרות צנועות, שיודעות שיש יפות ומרכזיות מהן, ודווקא בגלל זה נעים לטייל בהן.
אנחנו מגיעות מן הים, והולכות עם הרוח הנושבת בשדרות ומאווררת את העיר, ולאחר מספר דקות פונות ימינה לרחוב ארנון.
הגינה ברחוב ארנון
אנחנו מציצות ונכנסות כהרגלנו לפתחי בתים יפים, הבנויים בסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) ועומדות מספר דקות מול ביתה של המשוררת לאה גולדברג. כאן בבית מספר 15 ישבה לאה גולדברג בלילות וכתבה שירים וסיפורים, ביניהם "ידידי מרח' ארנון". הרחוב מאד מתאים למשוררת, והמשוררת מאד מתאימה לרחוב, והוא מסוג הרחובות האלה של תל אביב, שיש בהם איזו אצילות של ותיקים בעלי זכויות יתר בעיר הגדולה. בסוף הרחוב אנחנו פוגשות גינה קטנה ומיוחדת, גינת שבילים מפותלים, ברוח תוכנית "עיר-הגנים" של הארכיטקט גדס.
מישהו מבורך בעיריה מתעקש לשמר את הגינה כפי שהיא ולא מיישר אותה, לא מכסח אותה, ולא שותל בה דשא. זוהי גינת מבוך נחמדה, עם צמחי חוף דוקרניים משהו, שמתאימה לקריאה על ספסל, לרומנטיקה, או לטיול שקט עם אמא. ואם כבר הזכרנו את התוכנית של גדס, הרי ששדרות בן גוריון והרחובות היוצאים מהן הם דוגמא מצויינת לתוכנית, שהיתה תוכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב ותוכננה בשנים 1927 - 1929 על-ידי מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס.
מכאן אנחנו ממשיכות לרחובון הקטנצ'יק, רחוב רותם, וממנו בחזרה לשדרות בן גוריון ברחוב רופין.
אנחנו חוזרות לשדרות ומולנו מבהיק בלובנו, בית בן גוריון, מקום משכנו של האיש ההוא. המקום מחזיר אותנו לילדות, כשהורינו ראו בבן גוריון את ענק הדור, האחד והיחיד, המנהיג הדגול שלא נרתע והקים לנו את המדינה, איש משכמו ומעלה.
בימים שעוד לא היתה קיימת בעברית המילה תדמית, הגיע בן גוריון לביקור בעין-חרוד, שהוא הקיבוץ ממנו תמי ואני באנו. היה זה יום הלווייתו של שלמה לביא, הוגה רעיון הקיבוץ הגדול, באמצע הקיץ בחודש יולי 1963. כל הקיבוץ הסתרק והתמרק לקראת בואו של האיש. אנחנו, הילדים, עמדנו בשורה בחום הלוהט לרגלי הגלבוע ויצקנו מים מכדים צוננים שהובאו מהרפת במצקות מרק לכוסות שהובאו מחדר-האוכל להרוות את צמאונם של נכבדי האומה. התרגשות מתוחה עמדה באוויר. כולם ציפו להגעתו של האיש הגדול. רחש עבר בקהל, בן גוריון הגיע. הגיע וצעד לעבר חלקת הקבר, ואז, בתוך הדממה שהשתררה במקום, קפץ פתאום דודה'לה פוז'ינסקי וצעק בתימהון: "מה? זה בן גוריון? כל כך קטן?"
אוזניהם של מאות המשתתפים האדימו מבושה, צחוקינו נכבשו בייסורים, והארוע נצרב בתודעת הקיבוץ לדור דור.
איך היינו מתרוצצים עם פתקי האל"ף של מפא"י, איך שמחנו בנצחונות הגדולים על אוייבנו מבחוץ ועל אוייבינו מבפנים (בלי חירות ומק"י!) ואיך לא העלנו בדעתנו שיכול להיות גם אחרת, והאיש שיעמוד בראש הממשלה ובראש המדינה ובראש כל הראשים לא יהיה האיש עם שתי רעמות השיער המתפרצות לצדדים וביניהן הראש הגדול והנאומים חוצבי הלהבות בעלי הקול הגבוה והתקיף, האומר דברים נחושים ומוחלטים במשפטים קצרים וחדים, שבסופם נקודה חדה שהיא בעצם סימן קריאה.
בית בן גוריון, נבנה בשנת 1931 עם הקמתה של שכונת פועלים א' בתל אביב, והוא ממש פתוח לקהל, מסביר פנים ואפשר להתהלך בו חופשי. בכלל, בתל אביב בדרך כלל המקומות פתוחים. איזה יופי!
המרכיבים:
1 קופסת גבינה לבנה רכה
פירות העונה
גביע אשל או גיל
מעט מיץ פטל לפי הטעם
אופן ההכנה:
1. מרסקים את פירות העונה למחית.
2. מערבבים בקערה את המחית עם הגבינה לבנה והאשל.
3. מתבלים במעט מיץ פטל – ומגישים.
והנה הקישור למאמר - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3428202,00.html
למראה הרהיטים הפשוטים ומיטות הסוכנות וכיסויי המיטה הדוקרניים של פעם בקומה הראשונה, תהינו האם אכן, רגלינו עומדות בבית ראש ממשלה. בקומה השניה, שהיתה ממלכתו הפרטית של בן גוריון, מצאנו את הדבר האמיתי. שולחן העבודה, הספריה הענקית, בת עשרים אלף הספרים, הכורסאות לאורחים, המתנות מכל קצווי עולם והשטיחים המהודרים, נותנים איזה הוד והדר יחסי למקום, אבל מיטת המנוחה העומדת בצד, עם הכיסוי הגס והפשוט בדיוק כמו שהיה לנו בבית, מדגישה שוב ושוב את אורח חייו הפשוט והכמעט סגפני של האיש.
חולפות השנים, מתחלפות הממשלות, וחוץ מהגבעתרון אין שום דבר שהוא כמו פעם.
אפופות נוסטלגיה מתרפקת על זמנים בהם הערצנו מנהיגים, האמנו לאידאולוגיות, הנפנו דגלים ושרנו המנונים ובעינינו דמעות, אנחנו יוצאות לשדרות שאולי גם הן מתגעגעות לימים בהן קראו להן שדרות הקרן הקיימת, וכאן מחכה לנו הפתעה אדירה: השקמים של שדרות בן גוריון מרימות מיצג.
כאן אני מחליטה ששקמים ברבים יש לומר בנקבה מפני ששקמה ביחיד היא אשה, ולעומת זאת עץ-שקמה הוא זכר ויש לומר ברבים עצי-שקמים, החלטה שנתמכת על ידי אבן שושן בכבודו ובעצמו, שאפילו מרשה להגיד שקמות.
הימים הם ימי יולי, והשקמים הנהדרות עומדות עתה בשיא הפעילות התנובתית שלהן. אנחנו יושבות על ספסל בצל, ולנגד עינינו נופלים להם כדורי פירותיהן על מצע מרובד של אלפי פירות שנפלו לפניהם, ויוצרים מרבדי כדורים מרהיבים. איזו תמונה נדירה!
"נכון, לא יפה ללכלך, אבל מה יש? מה קרה? קצת פירות! תראו איזה יופי! שבעים שנה אנחנו עומדות פה ואיש לא יזיז אותנו ממקומנו, ואין לנו אלא להצטער על פועלי העירייה שצריכים לנקות אחרינו. אנו השקמים מרימות פה מיצג יפהפה ומסעיר, וד"ש לשקמים שמול בית ז'בוטינסקי".
סוף ציטוט, שקמים, שד' בן-גוריון, יולי, 2007
לאחרונה פגשנו את השקמים שמול בית ז'בוטינסקי, היא מצודת זאב. הן עומדות שם באמצע רחוב המלך ג'ורג', וחיות את חייהן בתנועה הסואנת, ואולי בעת בחירות וסערת רוחות בעם, הן מתכתבות ברוח עם השקמים הגדולות של שדרות בן גוריון ועם השקמים הזקנות של גן יעקוב ומסכימות זו עם זו בצער שהולך ופוחת הדור, שהפוליטיקה כבר לא פוליטיקה אלא "שוק", שהתרבות כבר לא תרבות, והציונות כבר לא ציונות.
שדרות בן גוריון מסתיימות בככר רבין, אך אנחנו עוצרות בפינת דיזינגוף, שם אנחנו יושבות לנו רגע קט ואוכלות גלידה של קיץ במקום של גלידה איטלקית שקוראים לו ארקובלנו ואחר כך חוזרות מערבה ומסיימות את הטיול על כוס קפה בבית הקפה האחד והיחיד שנותר בככר אתרים העצובה ומתחתנו בריכת גורדון המיתולוגית, הסגורה עכשיו ולא ברור מה יהיה גורלה, והים, שמסתכל על הכל מהצד, ומכה שוב ושוב בשובר הגלים של המרינה, ומסכמות שהיה נהדר.
-
ולסיום: טיפ
איך לחנות בתל אביב בקלי קלות.
לא צריך כרטיסי חניה, לא צריך איזי-פארק, צריך רק טלפון סלולארי.
מוצאים מקום חניה מותר בכחול לבן. מתקשרים לסלופארק - *6455
מקשיבים להוראות וחונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
