יומני תל-אביב

אתמול היינו בעבודה של דני קרוון. לא בתערוכה של דני קרוון, בה היינו בשבוע שעבר, אלא בתוך עבודה של דני קרוון ממש, שקוראים לה "ככר לבנה".  

לו הייתי מחנכת של איזו כתה יודאלף באיזה בית-ספר, מה שאני כבר לא, הייתי לוקחת את הילדים הפוחזים למסלול החינוכי שתמי התוותה לחוג תל-אביב, שיראו פעם מהו מסלול חייו ודרכו של אמן.

בתערוכה הרטרוספקטיבית הענקית המתקיימת בימים אלו במוזיאון תל-אביב, שהפך לשעה קלה לעבודה אחת גדולה של דני קרוון, אפשר לראות את התפתחותו המאלפת של האמן כאמן. אנחנו מלווים אותו במסע ההרפתקאות האמנותי שלו החל מרישומיו הראשוניים וציוריו המושפעים ממוריו גדולי הדור, דרך עיצוב התפאורות הנהדרות שלו לתיאטרון ולמחול, שם הוא מתחיל לעצב סביבות חיים דמיוניות, ועד המצאת השפה המיוחדת שלו כאמן שיוצר לנו נוף. אפילו את דגם הככר החדשה של היכל התרבות ראינו שם, ותהינו בדאגה, האם יהיה שם צל? האם יהיו שם ספסלים? האם יהיה שם בית קפה? או שתהיה שם עבודה חשובה של דני קרוון בלבד?  

היינו, חווינו. שווה.

אחרי שבוע, חוג תל אביב על כל שתי משתתפותיו, תמי ואני, עולה על האוטובוסים, שהם המאזדה הכחולה שלי, לא לפני שמוודא שלא חסרה אף משתתפת, ונוסע לטיול המחשה של עבודת האמן דני קרוון, לגבול גבעתיים תל אביב, למקום יפהפה, שקוראים לו "ככר לבנה", והוא נתון בתוך פארק קטן עם אגם ודשאים משתפלים על מדרונות, שקוראים לו גן אדית וולפסון, במפגש בין דרך הטייסים ודרך השלום, ונהנה נורא.

העבודה הזאת של דני קרוון היא דני קרוון במיטבו. דני עושה לנו נוף, חגיגה לעיניים ולמצלמה החובבת שלי. הכל לבן לבן: פירמידה, מגדל, כיפה עם עץ זית, אורגן חלילי רוח, קווים ישרים, קווים עגולים על רקע שמיים כחולים שנקרו למקום כמו בהזמנה, והעיקר והעיקר, חגיגה של שמש וצל בצורות גאומטריות משתנות ללא הרף, פשוט נהדר.

אחרי הסתובבות בעבודה של דני קרוון, טיפוס וירידה, הצצה בחרכי ההצצה הפרספקטיביים, צילום אינטנסיבי והנאה צרופה, חוג תל-אביב מחפש בית קפה.

איפה כבר יש קפה בגבול תל-אביב גבעתיים? כמו שאנחנו יורדות ממרומי האולימפוס הקרווני הלבן, בו גרים אלי האסתיטיקה ומחללים לעצמם ברוח, אנחנו מוצאות את עצמנו בעיירת פיתוח נידחת אי שם בפריפריה הרחוקה רחוקה  שקוראים לה יד-אליהו. כאן במרכז המסחרי של יד אליהו אין בית קפה. יש שווארמה ופיצריה ודוכנים של טוטו ומוכרי גרביים ומגבות חמש בעשר, אבל בית קפה אין כאן.

בסוף אנחנו פוגשות את איתי החמוד במילעיל, שמבטיח לנו שיש לו קפה הפוך מעולה, ואם כי המקום הוא בעיקר פיצריה, הרי שהוא גם בית קפה למי שרוצה קפה במרכז המסחרי של יד אליהו, ומקיים את הבטחתו פלוס בונוס.  

הבונוס שאנחנו מקבלות הוא איתי במילעיל עצמו, כי איתי במילעיל יש לו חיוך של זהב, ולא כל יום פוגשים אדם עם חיוך שכזה, ומי שרוצה לראות, שיבוא לפיצריה במרכז המסחרי ביד אליהו.

קשרנו דברים וצחקנו צחוקים ונודע לנו שהוא בכלל במקור מכרמיאל, כולם בתל-אביב הם במקור מאיזה שהוא מקום, גם איתי, במקור מכרמיאל, אבל למד פה באזור בפנימיה ושם הכיר את חברתו יוצאת לטביה החמודה, שראינו אותה בתמונה, ואיתה הוא מתחתן עוד שבועיים, מזל טוב! ושתהיה בריאה, איך הרוויחה אותו בפיס, והחיוך הוא השקפת העולם שלו לפיה צריך לחייך מתי שאפשר, כי זאת הדרך הטובה ביותר לחיות, לא? לא. הוא לא יחזור לכרמיאל כי אין שם מה לעשות ואילו כאן במרכז - יש.  

בנות החוג רוצות לחבק את איתי במילעיל, אבל לא מעיזות, ולכן מצלמות אותו, יוצאות מן הפיצריה במרכז המסחרי ביד אליהו, שמחות, מחייכות וטובות לבב, ודרך הפארק והככר הלבנה חוזרות אל המאזדה הכחולה וחושבות על איתי מהפיצריה החשוד בעינינו כאחד שלא שמע על ההוא שמכר את הפרארי שלו, וגם לא קרא את סודות ה"סוד" ולא את כל מדריכי האושר המשווה והאושר המוחלט, אלא המציא תורה משלו, תורה שאיננה ניתנת להעברה וקוראים לה – תורת החיוך של איתי, ובשבילנו הוא גורו.  

*******

ואם כבר דיברנו על מסע התפתחותו של אמן, אני ממליצה בחום על ספר יפה של מיכל פלג שקוראים לו "פנים" והוא מספר על האמן יאן ראוכוורגר. הספר מלווה בציוריו היפים של האמן והוא כתוב וערוך להפליא.