פרק ראשון

"סולי סולי סולי"

זה כבר נמאס. אבל מה יכולתי לענות?

"היי," אמרתי בקול רפה

"יום יפה היום" אמר תומס משועשע משהו "אני מציע שלא תקחי את האוטובוס ותצאי איתי לטיול, מה את אומרת?"

"טיול?" חזרתי אחריו כהד ומבטי נדד לעבר תחנת האוטובוס "אממממ...."

מה הייתי אמורה להגיד? זאת אומרת, בשיא הרצינות? "בטח שאני אצה איתך לטיול תומי, ואחרכך אפשר לעבור במסעדה של אבא שלי ולאכול לאור נרות, תשכח שזאת שעת צהריים תמיד אפשר לכסות חלונות" כלומר באמת, אני לא יכולה למשוך אותו באף כל הזמן כנראה שהחלטתי שזה זמן טוב להתבגר, לנסות להבין את עצמי קצת יותר.

תומס העיף בי מבט "את בסדר, סולי? את נראית חיוורת...."

"אוה כן ברור," מיהרתי לענות ופניתי לתחנת האוטובוס בתקווה שזה נראה טבעי "אני פשוט ממהרת היום," הנחתי את ידי מעל עיני כדי שאוכל לראות אותו בבירור השמש סינוורה אותי "אולי בפעם אחרת"

"כן," שמעתי אותו אומר מעבר לכתף שלי. כבר הייתי בדרך לתחנה "בפעם אחרת"

שני דברים אני יכולה להגיד על תומס, אחד, הוא רודף שמלות מטורף והדבר השני הוא שתומס קצת, טוב..חנון. אבל זה לא עצר אותו בעבר מלהתחיל עם המעודדות הבלונדיניות, והבנות מהמקהלה של יום ראשון וכמובן, עם מג אוונס האלוהית, זה היה מתועד בעיתון בית הספר אם אני לא טועה. בכל מקרה לא חסר לו ביטחון עצמי אבל חסר לו טאקט וגם קצת שכל. הוא חנון מהאסכולה שאוספת עיתוני קומיקס, כי בבית ספר הוא דווקא נכשל קשות. השנה הוא החליט שהוא מחזר אחרי, ו...טוב, לא חסר לי כאב ראש גם בלעדיו.