נחל ליבי אינו זורם עוד. הוא שכוח אל, ולא יודע מנוס מן הים.

הוא פורח רק כאשר אני שוכח ממנו. כאשר הוא יודע שאני לא חושב עליו.

אני מתגעגע. בעיקר לעבר. לדברים שלא תבינו. אף אחד לא מבין.

אני לבד. אני לא לבד. אני כן לבד... רואים שלא הבנתם?...

החושך בחוץ והכוכבים האלו שמרצדים בשמיים כאילו הבחינו בי, לוקחים אותי אחורה.

הדיכאון משתלט עליי. אני מרגיש אותו קורא לי לבוא אליו. הוא אומר לי שטוב שם. ואני מקשיב לו. אבל לא טוב לי פה. הוא שיקר לי.

קוופסאות ארוזות שצצו בעבר, נפתחות לפתע ויוצאות מהן כל הרגשות שהדחקתי. אני בוכה, אני צוחק. אני מתרגש. אני מתאהב. אני לומד. אני מלמד.

אבל הדיכאון מעלים את כל אלו. הוא משאיר לי לנחמה שיהיה לי לפחות הבכי. אז אני משתמש בו כי זהו הכלי היחידי שלי.

אני רוצה שזה יעבור כבר. נמאס לי לחיות. זה מרגיש כמו 200 שנה וזה גם נראה ככה. והמבין יבין...( אל תטרחו. רק אני מבין...)....

חלמתי חלום נבואי שוב. זה קורה לי הרבה פחות אבל כשזה קורה, בניגוד לעבר, הפעם זה עליי.

חלמתי שאני נשוי. אני מחכה בחופה וברקע מנגינה מהסרט love story, ואשתי לעתיד נכנסת, יפייפיה ומחוייכת.

אני כל כך מאוהב בה והיא מסמנת לי בחיוכה שגם היא בי. איזו הרגשה. התגעגעתי להרגיש ככה. היא מגיעה לחופה, הרב מברך, לוגמים מהיין, והכוס נשברת.

מעתה החיים שלי מתחילים. הדיכאון אינו אורח בחתונה הזו. הוא הוזמן. אבל בחר לא להגיע. בעיה שלו. לי אין בעיה עם זה.

בחלום לאחר החתונה אני בבית החולים. הכל בהילוך איטי ונראה כמו סרט. מוזיקה רומנטית ברקע. בבית החולים אשתי עם ילד יפייפה, בדיוק כמוה. אני מסתכל עליהם וחושב לעצמי שזה היה החלום שלי. זה מה שרציתי כל חיי. ואז החלום הופסק. השעון המעורר המזוין הקים אותי מהאשליות היפות של הלילה.

והנה, האורח שלא בא לחתונה הדמיונית, בא לקימת יום ארוכה ומייגעת, עם כמה דמעות שבדרך. הוא ליווה אותי לעבודה ועזב אותי והמשיך הלאה. כשסיימתי את העבודה הוא חיכה לי בכדי ללוות אותי הביתה. ואפילו נשאר לקפה. הזמנתי אותו לישון והוא הסכים. הוא פה איתי עכשיו גם בכתיבת שורות אלו.

אז להיום נראה לי שאסיים. אני מקווה שיתעורר לפניי ויעזוב לפני שאתעורר. אין חלק בי שרוצה בו. אבל הוא פה.

יקיריי. עצוב. איני יודע מתי יחלוף הרגע. אבל גם בין התקפי הדיכאון הללו...יש לי קצת מרווח לנשימה. זה קורה לי בעיקר כשאני עושה טוב...כשאני מצחיק....כשמצחיקים אותי....ולכן העצב לא נראה. ההופעה חייבת להמשיך. והיא תמשיך.

שלכם להלילה. עידן.