זהו זה קרה. התאהבתי.
לא חשבתי שזה יקרה לי אבל זה קרה.
היא כזו מתוקה. היא כזו שלי.
אני מתגעגע כשהיא לא שם, כשהיא לידי אני לא רוצה לעזוב אותה.
הלוואי ויכלתי להיות איתה לנצח.
הלוואי והעולם היה פוסק ברגעים שאנחנו ביחד או לפחות מותח את הזמן לעוד כמה שעות.
הכל עובר מהר מדיי חח
אבל זו מורני שלי. ואני יודע שלא משנה כמה פעמים נתרחק אחד מהשני, תמיד אמצא את דרכי אליה בחזרה, או שהיא תגשש אליי באור או בחשכה.
היינו בטיילת ת"א אתמול, יום העצמאות. הבאתי איתי את הגיטרה והתחלנו להלך בחוף. צילמנו לנו תמונות וכשמצאנו כבר מקום לשבת- לא יודע כנראה שהיינו צריכים לשבת שם חח - באה אלינו אישה וביקשה שננגן בגיטרה בשביל אמא שלה שהיא ניצולת שואה. מובן שאני ומורני נענינו מיד ותוך זמן קצר מצאנו עצמנו מנגנים ושרים יידיש א מאמא ואת התקווה חח
וכמובן שאנשים , במיוחד תיירים יהודים, הצטופפו סביבנו וביקשו שירים. חח אז נענינו גם להם :)
כשסיימנו את טקס יום העצמאות הלא רשמי שהקמנו , החלטנו להמשיך במסענו בטיילת XD , ישבנו על הדשא וגילינו ששכחנו את הכובע של מורני איפשהו. נקווה שהקשישה ניצולת השואה מצאה את הכובע ולפחות יש לה מזכרת מאיתנו. אם לא- תחזירו את הכובע. זה של מורני :(
בכל מקרה, חח , אחרי שישבנו על הדשא, אכלנו צהריים ( לא בדיוק צהריים חח סנדוויצ'ים ונסטי XD ) , המשכנו הלאה בטיילת, עברנו על פני אתיופים שביקשו לנגן בגיטרה שלי, ובנימוס אמרנו להם לא, כי לא היה לנו כוח להמשיך לנגן חח, עברנו בפניי אנשי ברסלב , רקדנו איתם קצת ,המשכנו והגענו לחוף גורדון.
פרשנו את השמיכה, וצילמנו תמונות בכל מטר אפשרי, בעיקר עם הגיטרה ואחד עם השני.
לגביי האנשים שעברו בחוף ושאלו אם אפשר להחליף אותי כשנישקתי את אהובתי...תקשיבו..אני מסתדר לבד! אף אחד לא נוגע במורני חוץ ממני. אתם רוצים לנשק מישהי? לכו למשרד שידוכים ותעזבו את הזוגות הצעירים בשקט!
כשראינו שהחוף מתרוקן והלילה יורד, חזרנו בחזרה. הגענו ליפו העתיקה, עלינו על הגבעה והשקפנו על השקיעה שנראה כאילו לא הייתה. שמש, לכו תבינו.
אבל היינו ביחד ונהנינו גם בלי השקיעה.
כשהיה חשוך לגמרי, החלטנו שהיום הסתיים. לא רצינו שיסתיים, אבל לפעמים אין ברירה.
חיכינו לקו 46/44 ובינתיים עבר כל קו אפשרי רק לא זה שאנחנו היינו צריכים חח ישבו איתנו ירושלמים שהחלו לדבר איתנו על יפו ועל הדיירים בה, כשלפתע הבחנו בגשם. עכשיו לא מדובר בגשם של טיפה או שתיים. אלא ממש ממש גשם. ולא מפוזר, אלא ממוקם במקום אחד חח כאילו ענן אחד קטן עמד לידנו.
רק אח"כ אמרו לנו שמדובר בשכנים שמשקים את העציצים. אבל רק בשביל לראות את ה"גשם" זה היה שווה את זה. התגעגעתי לגשם.
כשקו 46 הגיע, עלינו עליו, ותוך דקות הגענו לתחנה המרכזית. ישבנו על שולחן ולא רצינו להיפרד. התחבקנו, התנשקנו, וממש התרגשתי. לא ידעתי מה זו ההרגשה הזו אבל הבנתי שזו אהבה. הסתכלתי על עיניה, והן בהקו. לא רציתי שתלך, אבל היא עלתה לאוטובוס 405 לי-ם , כמו שידעתי שיקרה, ובכל זאת הרגשתי כעס על עצמי שאני לא ירושלמי. עד לרגע שלא שמה את רגלה על מדרגות האוטובוס, לא עזבתי אותה, נישקתי אותה וחיבקתי אותה.
ואז היא הלכה. אמרה שלום ונעלמה לה עם האוטובוס.
אחר כך הלכתי לחכות לקו 86 בשביל לחזור הביתה אבל האוטובוס לא בא. דיברתי עם כמה אנשים בתחנה והם אמרו ש 86 האחרון עבר לפני חצי שעה. חיכיתי עוד חצי שעה בכל מקרה. והוא לא בא. הלכתי לתחנה המרכזית וקויי 44/46 גם הם הסתיימו. החלטתי ללכת ברגל.
הלכתי דרך קריית שלום במשך חצי שעה, עד שהגעתי לצומת חולון. שם , כמה עובדים זרים ביקשו מהם שאשיר להם ואנגן להם. אז עשיתי את זה חח זה נחמד לשמח אנשים :) לאחר מכן, מצומת חולון , עליתי לבית הקברות המוסלמי, החשוך והמפחיד, ואחרי חצי שעה הגעתי לפילבוקס. אחרי 20 דק' הגעתי הביתה, קצת כאוב אבל בסך הכל, הדברים השמחים עלו על הדרך שעשיתי חח
הלכתי לישון במחשבה שהנה, החיים האמיתיים מתחילים. הרגשתי טוב עם עצמי. עם זה שיש לי את מורני שלי
אני מודה לאלוהים או למי שזה לא יהיה, שבחר במורני בשבילי.
רציתי רק להגיד לה שאני אוהב אותה. יותר מזה מאוהב בה. ומקווה שהיא תהיה איתי לנצח.
שלכם עד לפעם הבאה, עידן שאוהב את מורן :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
