אני לא מצליח למצוא את ההתלהבות שלי.

אני מחפש אותה בהיסטריה, כאילו איבדתי את המפתחות או את כרטיס האשראי.

מחפש במקומות הכי בנאליים, מתוך אינסטינקט, כמו להצמיד ידיים לכיסים או לשלוף מגירות בברוטליות.

וזה הופך להיות מאבק מאוד מייאש, עם ציפיות שנשברות כל חמש דקות בערך.

אלו תמיד הגברים הלא נכונים ובית הקפה שרק נראה חלומי.

יש פער עצום בין הדמיון למציאות באופן קבוע, בין הפעולות היומיומיות לבין ההיסחפות.

כאילו שהאדמה בלעה את התחושה העילאית הזאת, והיא קבורה עמוק עמוק איפשהו.

לא משנה מה אני אעשה, וכמה אני אתאמץ לשחזר, אין לי שום סיכוי להחזיר אותה לחיים שלי.

זה באמת לא קל להגיד את זה עכשיו. זה לא טריוויאלי עבורי בשום צורה.

פעם ריח של משהו חדש היה מסוגל להביא אותי להחלים ברגעים ספורים.

הוא היה הופך אותי לאדם מאושר יותר, ומחזיר לי את הצבע ללחיים.

אני זוכר את התחושה הזאת במדויק, כשמצב הרוח שלי היה משתפר פלאים רק בגלל שהיה לי מה לגלות.

זאת הייתה ההתנהלות הרגילה, לפני שהדברים הפכו למסובכים יותר והתחילו להתקלקל.

העצירה הזאת עכשיו היא בעיני בגדר אסון. היא ממש הקצה של תחושת המיצוי והשיעמום. היא סוג של מוות פנימי.

בדרך היא גם שואבת לתוכה הרבה בעיות אחרות, והן עומדות עכשיו באוויר, כי בעצם אין שום הסחת דעת.

נורא קשה לי לעמוד בהמתנה הזאת. היא מזכירה לי חדר מיון בבית חולים.

אני כל הזמן רוצה לדעת מה קורה איתי, אם זה משתפר או שזה, חס וחלילה, אבוד.

ובזמן ההמתנה, עם כל העייפות והטשטוש, אני מגיע להחלטה שקולה לעזור לעצמי.

לקחת את עצמי בידיים ולהילחם על מה שנשאר, כי פשוט לא יכול להיות שבגיל עשרים אני לא מרגיש כלום.

אז עוד לא גיבשתי תוכנית הצלה מפורטת ועוד אין לי ממש כיוון, אבל אני לפחות חושב על זה.

לא הייתי רוצה למצוא את עצמי בעוד כמה שנים, תקוע באותו מצב ורודף אחרי עקבות של משהו שנראה כמו ריגוש.

אני לא יודע, אולי שווה לגרור את עצמי בכוח, כי בעצם אין לי מה להפסיד ועד עכשיו הייתי פחדן.

אולי אני מפספס את החיים שלי ליד הדלת, כשאפילו לא הזמנתי אף אחד.

יכול להיות שהגיע הזמן לגרסה פחות מהודקת שלי, להרפות מכל החוקים והכללים הנוקשים האלה.

לא יזיק לי להיות קצת יותר אנושי ופחות רובוטי. אני מוכרח להפוך משהו בחיים שלי, כדי שתהיה תנועה.