אומרים שההורים הם האנשים הכי יקרים לנו שיש.בלדיהם אנחנו לא היינו קיימים.אומרים גם שהם אוהבים אותנו הכי הרבה ואף פעם לא רוצים ברעתינו.
אבל זה רק "אומרים".תמיד יהיו יוצאים מין הכלל.למשל אני.
אתמול,אימא שלי הביאה אותי למצב שהתחלתי לשוב על המוות.לא שאני לא חושבת בדרך כלל עליו אבל אתמול זה היה משהו חזק.אתמול באמת חשבתי לקפוץ מבנין.אחרי שהיא הביאה אותי למצב שאני עדין(!!) שרועה בו יצאתי לעשות טיול קצר,שנהפך לטיול ארוך של שעתיים.הייתי צריכה את הזמן שלי לחשוב על המה שעבר עלי בימים האחרונים,גילוי האהבה של ברק כלפי,שגרם לי ולרועי לאי נוחות מסוימת,למרות שאני ורועי לא ביחד יותר,מה שכנראה גםגרם לרועי לחשוב שאולי אני רוצה לחזור אליו,הריב המעצבן שלי עם יעל,שלבסוף השלמנו,ולבסוף הריב המזעזע שלי אם אימא שרבה עם אבא ושפכה את העצבים עלי והשאירה צלקת די גדולה בלב שלי.הייתי את הטיול הזה כדי לנקות את הראש מכל הזבל.
כואב לי.באמת שכואב לי על מה שהיא אמרה לי.זה לא משהו שכדי שילדים ישמעו מההורים שלהם.למרות שאני יודעת שהיא לא באמת התכוונה זה עדין פוגע.ממש אבל פוגע.
אני אשכרה חשבתי אתמול לקפוץ מאחד הבניינים הגבוהים של מרום נווה.תיארתי לעצמי איך אני עולה על הגג, מתסכלת למטה ורואה את כל האנשים הולכים למטה ואת כל האורות של רמת גן ותל אביב בערב.ואז תיארתי איך אני מוציאה את הפלא מהכיס של הגי'נס וכותבת מכתב פרדה לכל החברים שלי ולאחותי הקטנה,ואז אני מחכה שהפלא ישלח לכולם את ההודעות.תיארתי איך אני שמה את הפלא בחזרה לכיס נושמת נשימה אחרונה מרימה רגל וקופצת למטה.תיארתי לעצמי איך האוייר הקריר של הערב נוגע הפני ואיך השער מתעופף הרוח.
בדרך חזרה הביתה הגעתי למסקנה מאוד חשובה.אני חושבת שאני צריכה פסיכולוג.מישהו שאני אוכל לספר לו הכול.למען האמת,בשביל המטרה הזו פתחתי את הבלוג,כדי לשפוך ת'לב אליו.אבל מכיון שלא יותא לי כל כך להיכנס אליו,כל הכעס והתסכול מצטברים ואז כשאני באה לכתוב המילים לא יוצאות.
אני יודעת שלוקח לי זמן להיפתח לבן אדם חדש,אבל זה שווה את זה.אני באמת חושבת שאני צריכה את זה.
אני מרגישה כאילו אלוהים יושב שם למעלה על אחד העננים מתסכל למטה וצוחק עלי.
אני מרגישה כאילו החיים שלי בפח זבל ואז הוא מביא מכסה וסוגר אותו עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ציידת