גיבובי תווים לשימושי האישי.

בעניין הרשומה ההיא.

 

ובכן, נראה שלמרות כל עניין ההנצחה, אני בכל זאת משתוקקת למחוק את כל ההקטעים הדביליים ההם. נכון, הייתי מודעת אז - כמו שאני מודעת היום - שכל מילה שאני כותבת תהפוך בעתיד לדבילית. אבל הבטחתי לעצמי אז לא למחוק. אז השאלה הגדולה היא מה יקרה לא בעוד 5 שנים. מה יקרה בעוד 20, 30 שנה, זה העניין. אני בטוחה שאני אצליח למצוא את הדרך - אם היא תהיה קיימת מבחינה טכנולוגית - להגיע לכאן.

 

[אם כבר טכנולוגית - עוד יותר יהיה מעניין לראות ממקור ראשון, לא מזכרון סובייקטיבי, מה חשבתי אז שיהיה פעם. כלומר, דמיינתי, בלי להאמין לרגע שיש ממש בדמיונות האלה. מכוניות מעופפות, מחשבים מופעלים במחשבה, כל המד"ב הנוסחתי ההוא. יש לציין שמעולם לא האמנתי שמסע בזמן ייתכן בעולם הזה, למרות שאמונה שגם דגלס אדמס יכול להיות ז'ול ורן.

עוד מעניין לראות את הסתירה בין שני האופנים שבהם אני רואה את העתיד - כי מצד אחד, אני מאמינה במשיח, בכל יום שיבוא אחכה לו, ומדמיינת עולם של בית מקדש וטוב והכל, אבל איך המראה הזה מתקשר לעולם הקר והמנוכר שאני רואה במבט האחר שלי לעתיד? לא מתקשר. אולי אפשר לקרוא לזה נקודת המבט היהודית - עד כמה שאפשר יהודית, כן - ונקודת המבט המערבית־פסימית־דכאונית. מעניין אם בעוד חמש שנים אני אזכור את השיעור של היום.

כנראה שלו. אמונה מופרזת בזכרון הסובייקטיבי ובמה שאסוציאציות יכולות לעשות. מעניין אם אני אבין את מה שאני אומרת במשפטים האלה עוד חמש שנים - שלא לדבר על עשרים־שלושים שנה, כמובן.]

 

והנה עולות כל התהיות האלה, מי אני אהיה, מה אני אהיה, ואחריהן מיד ההבנה שזה תלוי בי, באמת־באמת רק  בי. וההבנה שגם התקווה שאני אשתנה מספיק כדי לעשות את העתיד הזה טוב - זה תלוי בי, ובי של עכשיו.

 

[מעניין תוך כמה זמן אני אשתוקק למחוק גם את זה. עוד כמה זמן אני אשנא את המילים האלו ממש... כן, כבר עכשיו. ביצה ותרנגולת]

 

לכל הרוחות.

 

מסריח, מסריח, מסריח.

 

פשוטו כמשמעו. בלי התחכמויות ומשמעויות אחרות. כלומר, גם, כמובן, זבל, אבל מסריח... כל כך מסריח... מגעיל... דוחה, דוחה, דוחה... בלתי נסבל.

 

מסריח, מסריח, מסריח!!!! מסריח!!!!

 

מסריח! חולה! חולה!!!