בחברה של ערן עושים בלגאן. לפני חודשיים הודיעו שמפטרים מלא אנשים. אחר כך הודיעו בשמחה שלא. אחר כך החליטו על רי-סטרקצ'רינג, ובו ייפתחו מרכזי פיתוח במקומות שונים בעולם. אחר כך הודיעו שלא. בכל התהליך נתנו לכל עובד חוברת ובה הסברים על השינויים שיקרו, ומספר טלפון של יועץ שאפשר להתקשר אליו אם עצובים. גם עשו קבוצות דיון, בנוכחות נציגי כח אדם, כדי לדבר על מה שמרגישים ולהגיד שמה שמרגישים זה נורמלי. כמה נחמד.

אבל כלום לא קרה.

ביום חמישי אחד הודיעו שוב שמפטרים מלא אנשים. כמעט חצי חברה. הפעם זה נראה שבאמת. ואז הודיעו ממש מספרים. כלומר, לפי תפקידים. מנהלי פרוייקטים, שזה ערן, ישאירו שלושה מתוך הארבעה עשר הנוכחיים. ביום שישי הודיעו שיודיעו ביום שני. ביום שני, הודיעו שיודיעו ביום שלישי סופי עולמי.

אז היה לנו סופשבוע רגוע. אמרנו, ואללה, ערן יפסיק לעבוד, לי יש מלא ימי חופש, ניסע לטייל, מזמן לא טיילנו. שמענו אפילו יש טיולים מאורגנים למזרח התיכון. עשינו רשימת פרוייקטים שערן יעשה בבית. תיקונים ושיפורים למיניהם. מעולה! יהיה זמן פנוי, ותמיד יש מה לעשות. אפילו החלטנו ששלושה חדשים הוא לא יחפש עבודה. קצת פנסיה, אחר כך נחשוב.

ערן רוקן את הלפטופ מחמרים אישיים, החזיר לעבודה את המטען והקופסה של הפלאפון, העתיק מהפלאפון מספרים של חברים... התנתק רגשית. ומלא תכניות קדימה... איזה כיף!

ביום שלישי ביקשו מכל העובדים להיות במקומות שלהם בבוקר. בתשע חילקו לכולם מכתבים, כמו בתכנית של ריצ'ארד בראנסון (אתם צופים?) חלק עולים על המטוס, וחלק נשארים על הבטון. החלטנו שערן יתקשר אלי כשיפטרו, ואני אבוא לקחת אותו, ויהיה לנו יום חופשי ביחד בכיף. ואז... אז קרה דבר מאוד מבלבל. ערן התקשר אלי ואמר: את לא מאמינה, אני נשאר! מה??? אבל... אבל תיכננו, ו... חופש, ויום כיף, והמזרח התיכון, ו... הבטחת!

היינו ממש כמעט מאוכזבים... זה נחמד שהם רוצים אותו, ואין ספק שהם יודעים מה טוב, וכמובן שהמשכורת טובה והכל, אבל... כבר היו לנו כל כך הרבה תכניות. וכבר, כבר חשבנו על זה, וכבר התנתקנו רגשית, ו... למה הם צריכים לבלבל אותנו כל כך?

היה. עבר. זה היה בערך לפני חודש. אנחנו מתאוששים לנו לאיטנו, ומתרגלים למצב הלא צפוי. עדיין עובדים. הפלאפון נשאר. והטיול... מחכה.

אז מה עושים ישראלים בחו"ל בפסח?

 כנראה שרובם נוסעים לחגוג בארץ. בקבוצת הכדורסל של ערן נרשמה נוכחות מזערית (ואז ענבל נקראה לדגל ושיחקה כדורסל. כן, ענבל-כדורסל, גם נמוכים יכולים!).

מאלה שלא נסעו לארץ, התארגנו קבוצות לליל הסדר. גם אנחנו התארגנו. אחד חבר אדריכל, אחד חבר גגן, זוג טיילים, ושניים מקומיים ששמעו שיש אוכל. הכנו כופתאות, וחרוסת, ובתור מרור: חסה מהגינה. חבל על הזמן.

אז מה נשתנה? בעיקר זה שהשנה היתה לנו בחירה. יכולנו לשבת בבית, לראות טלויזיה עם כוס תה ועוגיות. יכולנו לעשות ארוחה חביבה עם חברים, בלי לקרוא הגדה. יכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים. לגמרי, בלי להסביר לאף אחד.

ובחרנו. בחרנו לעשות ארוחת סדר, לסדר קערת פסח, לקרוא הגדה (חלקים נבחרים), ואפילו להחביא אפיקומן. כי זה כיף...

טוב, לשם שינוי אני אדייק בסיפור, לא בחרנו בדיוק, קצת יותר ענבל בחרה. אבל בדיעבד, ערן נהנה, ואפילו רצה ביצה-עם-מצה לארוחת בוקר למחרת.

גם מימונה נחגגה באוקלנד. ואפילו פעמיים. אחת ביום שישי, עם חברים נוצרים שהיו עסוקים בשבת. ואחת בשבת, עם ישראלים-מרוקאים גזעיים, שיודעים את השמות של כל המאכלים המסורתיים, שומעים מוזיקה מרוקאית למשעי ומתווכחים אם השיר הספציפי הזה הולך להיט בחינות או במימונות. היה מתוק מתוק, וכיף בהחלט.

להיות רחוק מהמשפחה אומר התנסויות שכנראה שאחרת היינו דוחים לגיל 50. כמו למשל, להכין כופתאות, חרוסת ומופלטות במו עצמנו (מזל שיש אינטרנט). האמת, זה לא קשה כמו שעושים מזה. או שאנחנו פשוט נורא מוכשרים.

דברים מפתיעים שלא ידעתם: לפני פסח אפשר לקנות מצות, קמח מצה, ויין תירוש בסופר ליד הבית שלנו.

דברים לא מפתיעים שלא חשבתם עליהם: כשמספרים לגויים שלפסובר קוראים ככה בגלל איך שסימנו את בתי היהודים כדי ש המלאך לא יפגע בהם כשהוא מחסל את ילדי המצרים... זה לא נשמע טוב. לחשוב על הסיפור לפני שמספרים אותו.

ולסיום, לינק מצחיק מצחיק שקיבלנו ממוטי פיין לכבוד החג:
http://www.passovergreeting.com/