Dancing days are here again

דיכאון סמוי . אתה מדוכא ואתה מודע לזה.אבל אתה חייב להוריד פרופיל.

וזה לא שאני עושה את עצמי שמחה-אני באמת שמחה ברגעים מסויימים.

אבל אני לא רואה את עצמי מראה לכולם את התחושה שבפנים.

במיוחד באופן כזה מתמשך,בחיי כל כך הרבה זמן-זה לא הוגן כלפיהם.

ואני הכי צריכה להיות מאושרת-אבל אני מאלצת את עצמי-אני מאלצת את הפנים שלי לחייך ואת הקול שלי לצחוק.

אני רוצה להיות לבד אבל מפחדת מעצמי.

רק העבודה עושה לי טוב.

חברים עושים לי רע. אני לא רוצה להיות איתם או לשמוע מהם.

אבל אני מתגעגעת אליהם כל כך.

אני מתגעגעת להיות עצמי ולשמוח כמו פעם.

אבל זה כל כך קשה.

אני לא מאמינה ששנה שלמה לא חשבתי עליו ועכשיו הוא בכל מקום בשבילי.

לרוב הוא בסיוטים שלי אבל לפעמים גם בחלומות הכי מתוקים.

הוא מופיע בכל פינה... הכל בוער כמו זיכרון חי.

אני רוצה לברוח מעצמי וממנו.

ורק העבודה עוזרת.

החברים לא.המשפחה לא.

ואני יושבת וכותבת סיפורים דימיונים על נסיכים וקשת בענן כדי לרומם את מצב הרוח.

אבל שום נסיך לא יוכל להציל אותי מעצמי.

ושום קשת בענן לא תוכל לצבוע זכרונות אפורים של אונס ובכי...

ולחשוב שבסופו של דבר, לו בכלל לא היה אכפת.