ואם תשוב ולא תמצא אותי בבית

חכה לי רגע קט, חכה כמה דקות,

יצאתי בודאי וכבר אני חוזרת,

הנה קול סנדלי טופף במדרגות.

הם היו הקולות של תחילת נעורי.

הם היו יפים, צוהלים , זוהרים.

והשירים היו קלילים, קליטים, מלאי פאתוס ואמונה בצדקת הדרך ולמעט מקרים ספורים (מישהו אמר "שיר לשלום" ?) תמימים ומלאי עליצות, כאלה שמיד מזמזמים אותם, או ,במקרה שלי ,  שרים אותם בקולי קולות באמבטיה ...

הם היו האלילים של שנות נעורי...

יפים כל כך

גבוהים

אהובים

נערצים

בלתי מושגים...

הבנים:

מוטי פליישר

יגאל בשן...

שלמה ארצי...אח...שלמה ארצי...

פני הילד המתוק של בגרותו הצעירה...כמה שאני אהבתי אותו אז...כנראה באותה המידה שאני לא סובלת אותו היום...

ואם תשוב רעב, נושא אבק ועוני

ואם תשוב עייף מדרך ארוכה

ואם תשוב אלי, בודד וזר כמוני

אני עוד מחכה , אני עוד מחכה

והבנות:

מירי אלוני (בכל פעם מחדש עצוב לי לראות אותה כפי שהיא היום...השנים יכולות להיות כל כך אכזריות לעיתים...)

רבקה זוהר (איזה קול פעמונים היה לה...)

ירדנה ארזי (דיווה. אז והיום...)

אבל מעל כולן, בטופ שבטופ עבורי, מנצנצת כמו כוכב זוהר בשמי לילה שחורים היתה רק אחת:

עדנה לב

מושא חלומותי בשנים ההן וגם (בדרך אחרת) בשנים רבות לאחר מכן...

יפה עד לכאב

שחומה,

כל כך ישראלית עבורי

שפתיים חושניות

קול חם ועמוק העולה מתוך מעמקי הבטן:

היה בה משהו קסום עבורי, אז, בשנים ההן, וכשראיתי אותה הערב ושמעתי את קולה העמוק והחם שר שירים של אז, בתוכנית "יורים ושרים" שהוקדשה ללהקות הצבאיות של שנות ילדותי ונערותי , ידעתי שהקסם לא פג אפילו ממרחק השנים...

אם תשוב

אם תשוב

אם תשוב אלי...

וזה היה רק אחד השירים ששרתי בקולי קולות , זוכרת את המילים כאילו שרתי אותם אתמול ונהנית לחזור, לפחות לדקות ספורות, לימים ההם של הנעורים, שהיתה בהם תחושה שהכל  פתוח, אפשרי ומלא אופטימיות...

(פוסט נוטף מתיקות נוסטלגית, ראו הוזהרתם...)