את הבית הזה, הנוכחי, הריתי 9 חודשים.

מהיום בו חתמנו על החוזה ועד שנכנסנו אליו.

ומהרגע שחתמנו על החוזה והוא הפך לממשי הוא הפך גם למחוז כיסופים ברמות שלא יכולתי לשאת לעיתים.

הכמיהה שלי לעבור אליו מהבית בו גרנו היתה פיזית ממש.

הייתי מוצאת את עצמי כל יום כמעט לאחר העבודה, עוברת לידו , עוצרת ומסתכלת מלמעטה למרומי הקומה ה 12

וחולמת.

מפנטזת.

כך כל יום.

ליווי פיזי ממש.

ואז, לאחר שהסתיימה הבנייה וגם השינויים שהכנסנו בו, הגיע היום

ועברנו.

וזה היה משבר עוצמתי שלא ידעתי מאיפה נפל עלי.

שבועות שלמים עברו עד שמצאתי את עצמי בתוכו ומכיוון שאני לא טיפוס סנטימנטלי ביחס למקומות בהם גרתי

אז גם לא רציתי לחזור לבית הקודם בשכונה שליד.

הייתי תלויה באוויר.

כמו בלימבו.

לא כאן וגם כבר לא שם.

וכך הזמן עבר, שבועות התחברו לחודשים ובאופן טבעי , לאט לאט התחלתי להתרגל אליו,

לקבל אותו,

להרגיש שייכת.

ואחר כך היו שינויים נוספים שבאו מעצם השינוי הפנימי שעברתי ואני עדיין עוברת אבל במבט לאחור רק לפני שנתיים

לאחר הניתוח והתקופה שנאלצתי להשאר בבית, הרגשתי פתאום, בצורה הברורה והפשוטה ביותר

שאני

אוהבת אותו.

את הבית שלי.

שבת שלום חברים יקרים, כל אחד במקום בו הבית נמצא עבורו...

(* והלב שלי תמיד איתי).