(הפעם אזהרה בתחילת הפוסט לילידי החודשים המדוברים ואלה האוהבים אותם: זה לא אתם, זאת בהחלט רק אני...)

איך את רואה חודש כשאת מסתכלת בלוח השנה שתלוי על הקיר מימינך?

איך את מרגישה כשאת חושבת עליו?

אפור.

בתחושתי, נובמבר הוא אפור.

החודש שלפני יום ההולדת שלי, החודש שלפני הכריסמס שנותן את הנגיעה המוארת והצוהלת של החורף.

בנובמבר יש את האפרוריות של הימים שהולכים ומאבדים את שעות השמש שלהם, כמו מתכנסים לתוך עצמם כהכנה לשנת החורף העמוקה.

ארוך ובלתי נגמר הוא משתרע לפני עם תחילתו , כמין פאזל  של 30 חלקים שבו כל חלק מצטרף לקודמו ומחכה לזה שבא אחריו בשיגרה סבילה, אפרורית  וסיזיפית...

תחושה פנימית , שלא תמיד מבוססת על המציאות, שהכל עומד במקום ללא תזוזה והחודש הזה לא יגיע לעולם לסיומו...ורק לקראת סופו, בשבוע האחרון אני מרגישה כאילו מתחיל לבצבץ אור מתוך המנהרה האפורה...

הכוכבים , הניצוצות וזיקוקי הדינור של דצמבר...

שחור.

בתחושתי ינואר הוא שחור.

חודש של חורף בשיאו.

החודש שלאחר התרגשות יום ההולדת, בו מתפוגגים צבעי הכריסמס העזים בזהב אדום, ירוק , החודש בו הלילה גובר על היום , הענננים על השמש והקור על החום...

והפעם אני בתוך המערה השחורה, החשוכה כשהאביב נראה רחוק מתמיד וכאילו לא יצליח לעולם לחדור מבעד לעננים , לגשם ולקור ולהפריח קצת צבע ירוק בתוך צבעי הקור הקרים שסובבים אותי...

ושוב הפאזל הבלתי נגמר לכאורה של 31 החלקים כשאני מצליחה ממש לשמוע בדמיוני את נפילת היום הבא לתוך המסגרת וקליק לאחר התחברותו ליום הקודם, ושוב השיגרה הסיזיפית וההתכנסות שמתוך הקור והעגמומיות, ושוב התחושה שהכל עומד במקום...

עד שפברואר מציץ מעבר לפינה...

ובפברואר אני מריחה כבר את האביב והכל מרגיש אחרת...

יש משהו בחודשי השנה האלה שעושה אותם לקשים עבורי...

איך את רואה חודש?

איך את מרגישה אותו...?