לפעמים מדהים אותי לאיזו רמה של הדחקה אני מצליחה להגיע.

אלו יכולים להיות הדברים הכי קשים, הכי מפחידים, מצמררים, מרעידי נפש, מקפיאי דם, ואני, אני כאילו לא נמצאת שם בכלל,

לא חושבת על זה, לא חושבת על האפשרויות , הסכנות , המשמעויות האפשריות.

מחוק ממני לגמרי.

לא קשור אלי בכלל...

שנים רבות של צורך לחיות , לתפקד , להחזיק בית ועבודה, לגדל ילדים כשברקע נמצאת הידיעה שבכל רגע נתון מישהו עלול לדפוק בדלת ולהפוך את חיי על פניהם הביאו אותי כנראה לדרך ההתמודדות שלי עם תקופות ודברים קשים.

לא הייתי במתח לקראת סיום הקורס של ג. הבכור.

לא מדוייק.

לא ידעתי שאני במתח.

התגובה שלי אתמול בערב , הבכי שפרץ פתאום ללא שום סיבה נראית לעין, הפוסט הכל כך מבולבל שכתבתי לאחר שנודע שהוא הולך להיות מ"כ טירונים ויחד איתם לעבור את המסלול וזה נותן לי עוד חצי שנה של שקט נפשי, הוכיחה לי עד כמה גדול ועמוק היה המתח חבוי בתוכי, מחכה לשעת הכושר לפרוץ החוצה.

בסופו של דבר הוא יגיע לשם.

למחוזות הפחד שלי.

ואני, אני אתפקד למופת.

אשן עמוק וטוב בלילה, אפגוש אנשים, אצא לבלות, אצחק, אעשה ספורט, אכתוב בבלוג, אקרא ספרים, אטייל.

אחיה.

בלי לחשוב עליו.

בלי לחשוב על מה שהוא עושה, על הסיכונים, על האפשרויות...

עד שיבוא הביתה לשבת.

ואז הכל יכסה אותי בשמיכה אפורה ויתן לי את האפשרות להרגיש את רגלי פקות מחולשה שלאחר ההקלה והידיעה שעכשיו הוא בטוח, מחוץ לטווח הסכנה...

לפחות לימים, לשעות ספורות...

ולאגור כוח להמשיך עד לפעם הבאה....

יומיים צפופי טקסי סיום צבאיים מחכים לי, לנו : היום, סיום מסלול עם כומתות בצבע ירוק זוהר, ומחר , סיום טקס קורס מכי"ם עם כומתות בשלל צבעי הקשת.

אני אתרגש ואולי גם אזיל דמעה פה ושם (מה אולי? בטוח!! ), אכתוב פוסטים רגשניים עד לבחילה ואם מישהו ילמד אותי איך מטשטשים פנים, אולי, אולי אולי תהייה גם תמונה...