להבין שמשהו משתנה.

זה כל כך איטי עד שאי אפשר אפילו לשים את האצבע לזמן ולמקום שזה קרה.

כי אולי לא היה זמן כזה אלא דווקא ההליכה האיטית של יום אחר יום

ותחושות שבאו ועלו תוך כדי התבשלו להם לאט עד שכשהם מגיעים לידי מיצוי,

מבינים כל כך בבירור שהתמיהה היא איך לא ראינו את זה , מקודם.

שנה.

שנה לקח לי להבין שמקום היה כל כך חשוב עבורי,

היה סוג של מקלט (sanctuary) בימים הסוערים והדינמיים של השנים האחרונות,

שהיה לו תפקיד חשוב מאוד ואולי בלעדי לתהליך שהחל בי לפני שש שנים וחצי,

שהמקום הזה בעצם כבר לא קיים עבורי ואני ,

שהייתי רגילה להיות חלק ממנו כמו נשימה כמעט,

רוצה ללכת.

וכשהבנתי,

היו כמה רגעים של צער אבל יחד עם זאת הקלה גדולה מאוד,

והשבוע, שש שנים אחרי, סגרתי את הדלת  של התחנה מאחורי בפעם האחרונה ואמרתי בשקט,

תודה.

שבת שלום חברים יקרים, עם הבנות ברורות וגם כאלו שהן לעיתים מעורפלות...

(כן, אני יודעת פוסט "עגלה ובולי עץ" כמו שטליק נוהג לומר דהיינו, אין לכם מושג על מה אני מלהגת כאן אבל מעט מיסתורין מוסיף טעם לחיים, לא כן? )