על אחת כמה וכמה בשנים האחרונות בהן נקודת המבט שלי על העולם והחיים

השתנתה וקיבלה חיזוק מהצד המלא של ראיית הדברים.

ובכל זאת.

משהו חונק לי את הגרון בימים האחרונים.

בתקופה האחרונה.

עד כדי כך שקשה לי כבר להתעלם ממנו ולכתוב על ענני הסתיו האפורים שאט אט הופכים לחורפיים.

אני אפילו לא אתחיל לפרט כי אין צורך.

צריך להיות אולי מעל 70 יום בעולם הסגור של בית "האח הגדול" כדי לא לדעת על מה אני מדברת.

וזה גם לא קשור להעדפה פולטית כזאת או אחרת.

זה המכלול עצמו.

כולו.

מה שמאפיין את החיים שלנו כאן.

בארץ הזאת. במדינה הזאת.

ואני מגייסת בתוכי את כל היכולת האופטימית שלי, את כל ארסנל הצבעים הבהירים שבי ושלי

כדי לא לראות רק את הצד הכהה , ואני יודעת שישנם גם דברים אחרים.

מרוממי רוח ומשמחים.

ממלאי תקווה ומחזקים.

ובכל זאת, הפעם זה לא מספיק והמחנק הולך וגובר לעיתים עד כי אני רוצה לברוח לעולם סגור משלי בו אין

לדברים הללו, דריסת רגל.

אבל בת יענה מעולם לא היתה עוף החביב עלי (אולי כי אי אפשר להכניס אותה לתנור עם לימון, שום  ותפוחי אדמה...)

וכל מה שנותר לי לעשות זה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי

שלדברים יש את הדינמיקה שלהם ואת האמונה שלי

בנאלית וקיטשית ככל שתהייה,

שהטוב  סופו לגבור על הדברים שאינם כאלה.

שבת שלום חברים יקרים, שבת טובה, בפשטות...