| 7/2003
כמו סרט אימה שמוקרן שוב ושוב ולעולם לא מסתיים...
"...זה כמו לחיות בתוך סרט מלחמה שלעולם לא מסתיים...ואני שחקן ראשי, יכול לשנות את העלילה, רואה את ההתפוצצויות, רואה את החיילים שוכבים פצועים והרוגים, שומע את הזעקות, מריח את ריח אבק השריפה, את ריח הבשר החרוך ולא יכול להפסיק את הסרט שרץ בראש שלי לרגע...".
זוהי ההגדרה התמציתית אך המדוייקת עד לכאב שנתן לנו נכה הלם קרב על מה שקורה בראשו כבר שלושים שנה...
בפגישות כאלה, אנחנו יכולים להכיר את האנשים שבצד השני, שהם רק קול ללא פנים ופתאום רואים אותם והם מדברים...
אשתו סיפרה, על התהליך, על עשרות השנים של אי הידיעה והבזבוז, על ההבנה והקבלה של הנכות, על המאבקים הבלתי פוסקים, הקשיים העצומים, אי ההבנה של הסביבה, ההתמודדות האישית, זוגית, כלכלית , על זה שלעולם לא ינוחו על זרי הדפנה אבל על ההתקדמות העצומה...על הכוח, הנחישות, האופטימיות, התקווה, ויכולת שלה למצוא לה מקום שבו היא יכולה לפרוק את אשר על ליבה...
ישבנו איתם, נסינו להבין, שאלנו ודברנו, ואחר כך חיבקנו...
**********************************************
ד. לא מרגיש כל כך טוב. החום לא עושה לו דברים טובים, ובביקור אצל הרופאה היא היתה מודאגת ממספר דברים אצלו, וצריך לעשות בדיקות כדי לראות מה קורה הלאה...
כשסיפר לי לא הרגשתי את אותם מי קרח זורמים לי בחוט השידרה כמו בפעמים הקודמות כשפתאום צצו בעיות...לא הרגשתי איך האימה לופתת אותי...
דואגת כמובן. הוא חבר. רוצה שירגיש טוב, שהכל יהיה בסדר, אבל לא יותר מזה...
עושה כל הזמן סוג של "בדיקת מלאי" לרגשות שלי...כאילו רוצה לוודא שהם עדיין כאן, כמו בתקופה האחרונה, שאין שום חזרה אחורנית , למה שהיה פעם...
מוצאת את עצמי שוב ושוב מפחדת מהעבר שלי...תבנית שצריך לצאת גם ממנה...
******************************************
פתאום לקראת סוף יום העבודה איבדתי את הפרופורציות...לחלוטין...
פגישה שאולי היתה אמורה להתקיים ונמוגה, לחץ פתאומי והסטרי לחלוטין בעבודה (לאחר שרוב היום היה רגוע עד רדום) שאילץ אותי לבטל , בפעם הראשונה, את הפגישה עם הרפלקסולוגית הביאו אותי להרגשה שהדברים נשמטים משליטתי ואני שוב לא מצליחה לאחוז בהם...
מרגישה את הלחץ, הכעס, העצבנות עולים בתוכי, עוד רגע ואני מתפוצצת ואז פתאום אני מצליחה להסתכל מהצד על עצמי ומזדעזעת...
מה קורה איתך? יצאת לגמרי מדעתך...? אז לא היתה פגישה, אז נאלצת לבטל את הפגישה עם הרפלקסולוגית...העולם התמוטט? חייך נהרסו...? מה זה?
כהרף עין , בשניות, הצלחתי למצוא את הפרופורציות שהתפזרו ואבדו לי ולחזור לעצמי...כשאני אפילו מצליחה לצחוק עלי בקול רם...ואפילו נשארתי מעבר לזמן בלי להתעצבן...
וכל התהליך הזה, של איבוד הפרופורציות ומציאתן בחזרה, היה מהיר ביותר...אולי עוד קטע בדרך הארוכה שאני עוברת בה...
***********************************************
ג. מתקשר כל יום מחו"ל, מתגעגע מאוד...ואני שהיה לי שבוע מעניין ואפילו סוער במידה מסויימת, מלאה בכל כך הרבה דברים שמרגישה את הגעגועים קצת פחות...מעניין איך ארגיש בשבוע הבא...
ומה יהיה לנו בסוף השבוע הזה?
מחר אני הולכת לבקר את אמא שלי...עברו הרבה חודשים מהפעם הקודמת, מרגישה צורך לשבת קצת שם, בשקט שמופרע ע"י המכוניות השטסות בכביש חוצה ישראל. לשבת בין הצמחיה, מול עץ התות הגדול , לחשוב, לבכות, לדבר...
ןאחר כך לשוק ראש העין...שמעתי עליו לא מעט, זו הזדמנות טובה להסתובב בו...
ובערב...בערב פמה הולכת לנסות משהו שלא ניסתה כשהייתה צריכה אולי לנסות...ומה שכן, אני מבטיחה כן לקחת לריאות...
שיהיה סוף שבוע של מנוחה והנאה חברים... (איזה כיף הסמיילים החדשים...)
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
